ונתת לבנך ביום ההוא / דר' תמר מלוא

כשילדי היו קטנים, אבי נהג לתת לכל אחד מהם מעות חנוכה, בצורת מעטפה סגורה, ובה כמה שטרות. הוא היה חבר קיבוץ ומעות החנוכה נלקחו מתוך התקציב האישי שלו.בהכרח, היתה זו מתנה צנועה, אך עבור ילדי היא היתה חשובה ומרגשת. שנה אחת, כשהנוהג כבר קנה לו חזקה במשפחתי, גיליתי במקרה שבמעטפה של בני (הנכד הבכור) שם אבי סכום כפול מזה שבמעטפות של נכדותיו. כשהבעתי את פליאתי בפניו, היתה תשובתו: "הרי הוא הבכור. אבל אם זה מפריע לך, אתן לכולם אותו סכום". וכך למדתי (אולי לא בפעם הראשונה), שכסף הוא עניין רגשי, ושמתנה – כסף – יכולה להיות תרגום של אהבה וגם של מיקום בהירארכיה. הבנתי מדוע בני משפחה, שותפים,  יכולים לריב על אי שוויון, קטן ככל שיהיה, בחלוקת הנכסים בצוואה של הוריהם, עד כדי ניתוק קשר לדורות. לא על הפער בסכומים הם רבים, אלא על הקנאה והעלבון מהאהבה הדיפרנציאלית של ההורים אל ילדיהם.

אני שבה ונזכרת במעות החנוכה של אבי, בכל פעם שאנחנו מלווים עסק משפחתי, בהתלבטויות הקשורות בחלוקת כסף ונכסים לדור ההמשך: משכורות לאלו שעובדים בעסק, תמיכה באלו שלומדים, קניית בית, סגירת המינוס בבנק, ועוד. פעם אחר פעם אנחנו רואים עד כמה הדילמות האלה טעונות רגשית ונוגעות בשאלות של הורות ומשפחה. יזמים שהתחילו מאפס, וחוו שנים של "אין", רוצים יותר מכל לחסוך את חויית המצוקה מילדיהם. הם מרגישים שהרוויחו בעבודה קשה, ובשנים ארוכות של הורות נעדרת, את הזכות לספק לילדיהם הבוגרים, תנאי נוחות ורווחה. תאמרו, פיצוי על שנות החוסר שהם חוו? תאמרו רגשי אשמה על שלא היו בבית כשהילדים גדלו? אולי הרגשת כח ושליטה של מי שמחזיק את היד על ברז הכסף? ואולי גם דרך להבטיח קשר עם הילדים הבוגרים, כשפער הדורות ומיומנויות התקשורת במשפחה, אינם מבטיחים תקשורת כזו? לפעמים המסר הוא כפול: לי לא היה, אז אני נותן לך,וגם מבקר את השפע שאני ממטיר עליך. כך או כך, רגשות הם שם המשחק, יותר מאשר יכולת כלכלית, או עקרונות מנוסחים.

לזכות כל המתלבטים יש לומר גם שלמיטב ידיעתנו, לא נכתב עדיין ספר על ניהול של משפחה בוגרת, שבה ישנם תאים משפחתיים בשני הדורות, או אפילו בשלושה דורות. לא קיים עדיין ספר שינחה משפחות איך לחלק כסף (בחיי ההורים ואחריהם), איך לשמור את מורשת המשפחה ואיך לחגוג טקסים משפחתיים וחגים. אין כללים לאיך לשמר ולפתח את ה"יחד" המשפחתי, בלי שזה יהפוך לעול מחניק ומעיק, ואיך לתת מרחב לדרך של כל אחד, ועדיין לשמור על זהות משפחתית משותפת. הספר, ראוי שייכתב, ואולי עוד נגיע לכך. בינתיים, אתייחס רק לתגמולים כספיים וחלוקת נכסים, בעסק ובמשפחה.

במשפחות שיש להם עסקים, הכסף העובר מיד ליד (לרוב מהדור המבוגר לדור הצעיר), משתייך לאחת משלוש קטגוריות (או לאחד משלושה כיסים): תמורה לעבודה וניהול, פירות הבעלות ומתנה משפחתית.

תמורה לעבודה וניהול

משכורת ניתנת תמורת עבודה ומותאמת לשכר המקובל במשק לתפקיד מקביל. תוספת של 10% לבני משפחה, מקובלת בעסקים משפחתיים רבים. לעיתים קרובות ההורים מכניסים את הצעירים בתחילת דרכם, בשכר שווה. שוויון זה מתקבע גם כשאחד מהם כבר מתקדם לתפקיד אחראי ובכיר יותר, וכך, מה שהיה מתאים בתחילת הדרך הופך לעיוות. יחד עם זאת, "מה שלא קיים, לא נכון", לימד אותנו לקוח שלנו. משכורות שוות עבור תפקידים בעלי כישורים ואחריות שונים, אינו משקף מציאות, ולכן אינו נכון לאורך זמן, גם אם הוא חוסך מהבעלים את "כאב הראש" של ההתמודדות עם השוני בין נציגי דור ההמשך.

בונוס הוא תגמול שניתן עבור עמידה ביעדים, או הצלחה מעבר ליעדים שנקבעו. הקריטריונים המזכים בבונוס, וגובהו, נקבעים מראש. הזכאות לבונוס נקבעת על בסיס מדידת הביצועים לאורך תקופה שנקבעה מראש. גם כאן אני סבורה שאין מקום לשוויון בין מי שממלאים תפקידים שונים.

אופציות בחברות רבות נהוג כי חלק מתיגמול המנהלים יהיה בתכניות אופציות שמטרתן לסנכרן את אינטרס המנהלים עם אינטרס בעלי המניות בהשאת ערך החברה. כאשר אחד או יותר מבני המשפחה משמש בתפקיד ניהולי ראוי לשתף אותו בתכנית האופציות למנהלים ולהבחין בכך בין היותו בן משפחה (בעל מניות בפועל או בפוטנציה) ובין היותו מנהל שתפקידו לפעול לטובת החברה ובעלי מניותיה (דוגמת אלי הורביץ ב"טבע" )

יש לציין כי בעולם התאגידי, קיים לעיתים קרובות ערוב בין אופני התיגמול האלה. כך, המשכורת כשלעצמה אינה מייצגת בהכרח את הערך הכלכלי האמיתי של מקבלה. ערכו הכלכלי, וערכו עבור החברה משתקפים בסך כל התמורות שהוא מקבל עבור תפקידו הניהולי, קרי משכורת, בונוס ואופציות.

בעסקים משפחתיים פרטיים, בהם אופציות אינן קיימות, הבונוס או כל הסדר של חלוקת רווחים, צריך להיחשב כחלק מהתגמול הניתן בגין התפקיד הניהולי של בן המשפחה.

חלוקת נכסי המשפה והעברתם לדור הבא

דיבידנד: חלק מרווחי החברה, שיועד לחלוקה בין הבעלים. בעוד שמשכורת ודיבידנד שייכים למעגל ניהול העסק, ומגיעים למי שנושא בתפקיד ניהולי, הדיבידנד שייך למעגל למעגל הבעלות. דור ההמשך זכאי לו אם קיבל מניות בחברה. ולא מכוחהעסקתו בעסק המשפחתי. גובה הדיבידנד מתוך סך הרווחים, נקבע ע"י הבעלים (או הדירקטוריון, באם ישנו ). חלוקת הדיבידנד נעשית באופן מותאם לאחוזי הבעלות המוחזקים ע"י כל אחד. ישנן משפחות הנוהגות לחלק לבני דור ההמשך שאינם בעלי מניות, "פנטום דיבידנד". כלומר, הן מעבירות חלק מכספי הדיבידנד של הבעלים לילדיהם, שעדיין לא קיבלו מניות, על פי נוסחת חישוב הנקבעת מראש. שיטה זו מאפשרת לבני דור ההמשך ליהנות באופן משמעותי מהנכסים שצברו ההורים, על פי נוסחה הקושרת את הסכום המתקבל, לביצועי החברה באותה שנה. הדיבידנד עשוי לעודד את הצעירים להתעניין בעסק המשפחתי, ואף לרצות לשבת בדירקטוריון שלו, כדי להשפיע. חשוב לזכור ש"פנטום דיבידנד" ניתן לדור ההמשך מכוח היותו צאצא של הבעלים, ולכן ניתן לצפות שהוא יחולק באופן שווה ביניהם.

מתנה: בקטגוריה זו עוברים ממעגל הבעלות למעגל המשפחה. אנחנו עוברים מהכיס של הבעלים, לכיס של אבא ואמא. למרות שייתכן שאלו אותם אנשים, הסיפור הוא שונה. בכיס הזה הכסף פרטי לחלוטין. אין שום חוקים חיצוניים המכתיבים איך וכמה לתת. הכל אפשרי ומותר: מכונית, דירה, סכום חודשי קבוע, כיסוי המינוס בבנק, או מוצרי מכולת לשבת. הכל כשר, אבל לא הכל נכון.

בשאלה הזו של "מה נכון" מתלבטות כמעט כל המשפחות בין אם יש למשפחה עסק או נכסים, ובין אם זוהי משפחת שכירים עם רמת הכנסה ממוצעת. כשדור ההמשך מגיע לגילאי 20-40, מוצאים עצמם ההורים מתלבטים בשאלה של איך, כמה ומתי לתת לילדים מהנכסים שצברו. בעניין הזה "כל משפחה היא עסק משפחתי". אז איך יודעים מה נכון בנתינה של כסף?

ראשית, כדאי להוסיף לצמד המילים עוד מילה חשובה: "לנו". איך נכון לנו, לתת כסף?. הדילמה היא משותפת לכל המשפחות, אבל הפתרונות הם אישיים, ונובעים מהמרקם המאד ייחודי שממנו בנויה כל משפחה. מרקם שהוא אריגה צפופה, רבת שכבות, של ערכים, מורשת, תרבות, אמונות, היסטוריית הדורות הקודמים, צרכים פיזיים רגשות, מבנה המשפחה, יכולות, יחס לכסף ולשפע, לנתינה ולקבלה ותקשורת בינאישית. בבסיס הדיון נמצאות שתי שאלות מפתח: מה הערכים שלנו, ומה המטרות שאנחנו רוצים להשיג בנתינת הכסף.

רשימת הערכים האפשריים (או בהגדרה אחרת, המאפיינים ההתנהגותיים שראוי לשאוף אליהם וללכת לאורם)), יכולה להיות ארוכה מאד. אך לא כולם מתאימים לכל אחד. "צניעות" היא ערך ראוי, אך לא למשפחה החיה בבתים מפוארים, ונשותיה מתהדרות בתכשיטים גדולים ויקרים. "מימוש עצמי" גם הוא ערך ראוי, אך אינו מתאים למשפחה המאמינה שיש רק דרך ברורה אחת לילדיהם והיא ללכת בדרכי הוריהם, לעבוד בעסק המשפחתי, ולגור באותה שכונה. אחד הכלים לבירור הערכים המאפיינים כל אחד מההורים, הוא בניית רשימה של 7-10 ערכים מוסכמים על שניהם, הוא תהליך מרתק של בחינת האמונות האישיות, המורשת המשפחתית שממנה בא כל אחד מבני הזוג, והחיים המשותפים שלהם. בני זוג שאחד מהם רשם בין הערכים שלו "תעוזה" והשני רשם "מקובלות חברתית", קיימו ביניהם בירור של כמה שעות, כדי להבין את המשמעויות, לזהות את הכיוונים המנוגדים, ולהבין באור חדש קונפליקטים ישנים ביניהם, שמקורם בשני ערכים מנוגדים אלו.

משנבנתה רשימת ערכים מוסכמת על ההורים-הבעלים, חשוב לשאול מספר שאלות שעיקרן: מה אנחנו רוצים להשיג במתן הכסף? מענה לצרכים של כל ילד? הבטחת הכנסה? רווחה כלכלית? עצמאות כלכלית? ודאות כלכלית המאפשרת תיכנון העתיד? קשר קבוע בין הורים לילדיהם, באמצעות התלות הכלכלית? שוויון בין הילדים? עידוד ליזמות? דחיפה ללימודים ופיתוח אישי? אלו ואחרות הן מטרות אפשריות. לכל אחת מהן השלכות מעשיות לגבי צורת הנתינה, מועדה, והתנאים הנלווים לה.

כבר אמרנו שנתינה וקבלה הן עניין רגשי. נתינה יכולה להיות מעצימה, או מסרסת. היא יכולה להיות מלכדת או מפרידה בין בני משפחה, מעודדת תלות או עצמאות. נתינה יכולה להעביר מסר של אמון ובטחון, או מסר של אי אמון ביכולתו של המקבל לנהל את עצמו באחריות ובגרות. היא יכולה לשדר התמקדות פנימה, לתא המשפחתי (חינוך, צריכה, מימוש אישי), או פנייה החוצה לקהילה ולחברה (קרן פילנתרופיה משפחתית,עשייה קהילתית משותפת). על מנת להבטיח שהנתינה מהווה מנוף להשגת המטרות של ההורים, ולא פועלת בכיוון ההפוך, יש לוודא את קיומם של שלושה תנאי סף: ערכים ברורים, מיומנויות לניהול הכסף, ותקשורת בין בני המשפחה.

ערכים: חשוב שהנתינה והקבלה יעשו בהקשר של ערכי המשפחה, יהיו אשר יהיו: ערכים של חריצות, רווחה, צניעות, התפתחות, שפע, חדשנות, יזמות וכו'. לא פחות חשוב שהערכים יהיו מוסכמים ומשותפים לרוב בני המשפחה, ובכל מקרה, שיהיו מתוקשרים וידועים לכולם.

מיומנויות: משפחות הרוצות לעודד עצמאות של דור ההמשך, ולהעביר מסר של אמון ביכולות של הצעירים לנהל את חייהם, מחליטות לעיתים לתת לכל ילד סכום כסף (מיליון ₪ ומעלה), אותו כל אחד ינהל כרצונו, ויתכנן את חייו על פי סדרי העדיפויות שלו. צעד כזה משדר מסר אמון והעצמה, והוא מבורך במקרים רבים. אבל, ניהול כסף מצריך ידע וכלים. בלעדיהם, מתנה בגודל כזה משולה להענקת מטוס, למי שאינו יודע להטיסו. המתנה עלולה להפוך לעול, ויותר מזה, להיות אפילו מסוכנת לבעליה. חיוני לברר שהמקבלים מסוגלים לנהל את תקציב הבית שלהם, כמו גם את תיק הנכסים. משפחות נעזרות במאמנים, מנטורים או גורם מקצועי אחר כדי לפתח את הכישורים הנחוצים לבני דור ההמשך. ישנם גם גופי Family Office המקיימים "מועדון משקיעים" של דור ההמשך של המשפחה, בו הצעירים לומדים את שוק ההון ומתרגלים אסטרטגיות של השקעת כסף ומדיניות סיכונים, בהדרכה של מומחה.

תקשורת: לעיתים תכופות אנחנו פוגשים משפחות בעלות עסקים או נכסים, שדור ההמשך שלהם מתקשה לזהות את מדיניות הנתינה של ההורים, וכתוצאה מכך אינו מצליח לתכנן את עתידו ומרגיש "תקוע", בהמתנה להחלטות ההורים. ילדים שרוצים לצאת מהעסק המשפחתי ולהקים עסק עצמאי, אך אינם יודעים אם ואיזה סיוע יקבלו מהוריהם, ולכן מעדיפים להישאר ב"כלוב הזהב". אחים שאינם רוצים שאח אחר יתקדם בניהול העסק, מחשש שהוא ישתלט על חלקם בנכסים המשפחתיים. ילדים הגרים בבית שההורים קנו להם, שההוצאות עליו גדולות מכפי יכולותיהם הכלכליות, אך נשארים בו, מחשש שאם ירצו לשנות, לא יקבלו תמיכה כלל.

כדאי לזכור תמיד שהכסף העובר מיד ליד בתוך המשפחה, הוא קצה הקרחון הנראה לעין. מתחתיו ישנן שכבות רבות של מטענים רגשיים, חששות, חשבונות ישנים, והנחות סמויות שהתבססו במשך שנים רבות של אי בהירות. מטיבם של מצבי חוסר ודאות, שהם גורמים לאנשים לשרטט לעצמם את התרחישים הגרועים ביותר, ולהתנהג כאילו התרחיש כבר מתקיים. לכן, לא כדאי לחסוך בתקשורת, בהסברה, וביצירת הזדמנויות לשיחה פתוחה בנושאים אלו. אנחנו ממליצים להורים לקיים שיחה עם כל ילדיהם במשותף, ולאחר מכן, שיחה נפרדת עם כל אחד מהם. ייתכן שיהיה צורך ביותר משיחה אחת, וללא ספק יהיה צורך לחזור ולפתוח את הדיון אחת לתקופה (שנה או שנתיים). זאת, מכיוון שמצבים משתנים וצרכים חדשים נולדים.

10 עצות לנתינת כסף לדור המשך:  10 טיפים שיסייעו לכם לעשות החלטות נכונות לגבי חלוקת כסף בין בני המשפחה.

1. לשמור על הפרדה בין הכיסים: כיס התמורה לעבודה:משכורת, בונוס והאופציות וכיס החלוקה: הדיבידנד והמתנה. ללמד את בני המשפחה את ההפרדות ביניהם, ולהימנע מערבוב. לדוגמא, העלאת משכורת לבן שנולדו לו תאומים, היא בלבול בין משכורת למתנה. חלוקת דיבידנד רק לבנים העובדים בעסק היא בלבול בין זכאות מתוקף היותם בנים של הבעלים, לבין זכאות לתגמול עבור עבודה בחברה. מתן משכורת מהעסק למי שאינם עובדים בו, כדי לממן את אחזקתם בתקופת הלימודים, הוא אולי צעד נכון מבחינה מיסויית, אבל שגוי מבחינת יצירת התלות של דור ההמשך בעסק.

2. לבדוק את ההלימה בין ערכי המשפחה השונים, וכן בין הערכים למטרות. ערך של יזמות יכול לעמוד בסתירה לערך של אי לקיחת סיכונים. הורים המגדירים את שניהם כערכים שלהם, יתקשו להחליט האם לתמוך כספית בילד הרוצה להקים עסק קטן משל עצמו, מחשש שזהו סיכון כספי, המנוגד לערך של אי לקיחת סיכונים. ערכים שונים מכתיבים תכניות נתינה שונות. אם לא מזהים את הניגוד ומבררים אותו, מתקבלת מדיניות נתינה מבולבלת ומבלבלת את המקבלים, כמו גם את הנותנים. לדוגמא, הורים המאמינים בערך של מימוש אישי, ומטרתם להביא את ילדיהם לעצמאות אישית וכלכלית, אבל נוהגים להזרים כסף לחשבון הבנק של הבן/בת, בכל פעם שהוא חורג, פועלים באופן המנוגד לערכים ולמטרות שלהם.

3. להגיע לעמדה מוסכמת על שני ההורים. צפוי ולגיטימי שלכל אחד מההורים תהיה דעה שונה לגבי הנתינה לילדים. טוב שכך: (אף על פי שבמשפחות חושבים לפעמים בטעות ש"אם אתה אוהב אותי, אתה בודאי חושב כמוני"). אבל חשוב להגיע למדיניות המוסכמת על שני ההורים, שאם לא כן, דור ההמשך ייכנס בסדקים שבין העמדות, ויערער את היכולת לבנות תכנית שיש בה ממלכתיות והוגנות. נסיוננו מראה גם שללא הסכמה בין ההורים, אף אחד מהם לא לוקח אחריות מלאה על יישום התכנית, שכן היא "לא שלו". יש לצפות שבמצב זה הנתינה בפועל תהיה אקראית, מונעת מצרכים דחופים ואמוציות, ולא מחזקת ומגדלת.

4. להבין את ההוויה של Paper rich, cash poor. ילדים להורים בעלי נכסים מוצאים את עצמם במצב מתסכל ומבלבל שבו הם הבעלים העתידיים של נכסים רבים. הוריהם מצפים מהם להרגיש אמידים, והחברה סביבם מצפה שינהגו כמי שהרווחה מצויה אצלו. אבל בפועל, לעיתים קרובות הם משתכרים משכורת ממוצעת בעסק המשפחתי או במקום עבודה אחר, ושאר ההטבות מגיעות אליהם רק כמתנות מזדמנות מההורים. התיסכול גדול עוד יותר מכיוון שההורים, בעלי הנכסים, אינם מבינים את המצב, ואינם אמפתיים למילכוד הזה. תקשורת פתוחה בין הדורות מסייעת להורים להבין את הקושי. לעיתים מומלץ לתת לכל ילד סכום כסף הגדול ממה שנחוץ לו למחייה, כך שיוכל להתחיל לנהל אותו באחריות, ולהתאמן בו.

5. לתת את מה שנותנים, בזמן הנכון. בשנות ה- 20 ואפילו ה-30 לחיים, דור ההמשך חיבשלום יחסי עם הידיעה שהכסף שייך להורים, ושהם יקבלו מה שההורים ירצו לתת, בזמן שירצו. משנות ה- 40 ואילך, מתחזקת תחושת התיסכול הנובעת מההכרה שייתכן שרק סביב גיל 60-70 (עם מות ההורים), יוכלו להגיע לעצמאות כלכלית, בעוד שבני גילם שהלכו בדרך עצמאית, הינם אדונים לחייהם ונכסיהם, קטנים או גדולים ככל שיהיו. מומלץ להורים לשקול העברה של חלק מהנכסים המשפחתיים לילדיהם, בחייהם, כל עוד אין בכך פגיעה בביטחון הכלכלי של ההורים בשנות זקנתם והילדים כשירים לכך. לא פחות חשובה היא עצם קביעת מדיניות בנושא, והכרזה עליה בפני הילדים, כך שהספק יפנה את מקומו לוודאות.

6. לקיים תקשורת פתוחה עם דור ההמשך. לא קל להורים לדבר עם הבנים על חלוקת נכסים, בין בחיי ההורים, ועוד יותר מכך, אחרי 120. ישנן עדות המאמינות שכתיבת צוואה מזרזת את בוא המוות, וישנם עורכי דין המזהירים כותבי צוואות מפני חשיפת התכנים בפני דור ההמשך, פן הילדים ינסו לקחת מהוריהם. הניסיון שלנו מלמד שילדים זקוקים לדעת שהוריהם מסודרים ומוגנים כלכלית, וכן שבחיי ההורים ניתן ליישבמחלוקות ותחושות קיפוח בין הבנים, דבר שקשה מאד לעשות אחרי לכתם. בנוסף, ראוי לאפשר לדור ההמשך לדעת מראש את תכניות ההורים, כדי שוכל לבנות את חייו על בסיס מציאותי, ולא על בסיס פנטזיות. לכן, מומלץ לקיים תקשורת משפחתית על ערכי המשפחה, מטרות נתינת הכסף, ובחינה האם הכסף שאנחנו נותנים בפועל, נמצא בהלימה עם הערכים והמטרות שעליהם הסכמנו. בהמשך, מומלץ לחשוף בפני דור ההמשך את תכניות חלוקת הכסף, בחיי ההורים ולאחריהם.

7. להבהיר את דילמת השויון לעומת הדיפרנציאציה בין ילדים במשפחה. מרבית המשפחות יסכימו לעיקרון שמה שדור ההמשך מקבל מתוקף היותו צאצא/ים של הוריהם, צריך להינתן באופן שווה. חלק מהמשפחות יסכימו שמה שדור ההמשך העובד בעסק המשפחתי מקבל מתוקף עבודתו, צריך להינתן בהלימה לתפקיד ולתרומה. במקביל, בן משפחה הלוקח / מקבל את האחריות להמשך השגשוג של העסק, למען כל בני המשפחה, עלול להרגיש מנוצל, משום שהנטל עליו בעוד שהתמורה מתחלקת שווה בין האחים. תרגום העקרונות לתכנית מעשית מצריך, לכן, תקשורת פתוחה, שקיפות, ולב פתוח לשמוע ולהבין את כולם. ההחלטה, בסופו של דבר, נתונה להורים.

8. לבצע הערכה של יכולת דור ההמשך להיות שותפים. חשוב לבחון האם דור ההמשך רוצה / יכול להיות בעלים-שותפים של נכסים ולקבל החלטות משותפות לגביהם, או שנכון יותר לתת לכל אחד את חלקו. לעיתים קרובות כדאי שיועץ חיצוני יעזור בהתנעת בירור מורכב זה. במאמר של דר' אורניה ינאי (www.ami-fb.com) היא נוגעת במאפיינים המנבאים הצלחה של שותפות אחים. במידה ותנאים אלו קיימים, והמשפחה רוצה בשותפות של דור ההמשך, כדאי להשקיע באימון ותרגול שותפות זו, כדי להבטיח את יכולתה לעמוד באתגרים רגשיים, משפחתיים וכלכליים עתידיים.

9. לתת לשיקולי המס את המקום הנכון. לפני מספר שנים ליוינו משפחה שבה דור ההמשך טען שאבא נותן להם משכורות זעומות בלבד, בעוד שהאב טען שהוא מפרנס את ילדיו באופן מלא, כולל טיפולי שיניים, ביטוח, עזרה בבית, וכו'. כשנכנסנו לעובי הקורה התברר לנו שמשיקולי מס, האבא אכן שילם עבור כל ההוצאות, אבל בדרכים עקיפות (אם כי חוקיות), שעליהם דור ההמשך לא ידע כלל. במשחק ה"חתול והעכבר" מול רשויות המס הוא ניצח, ובגדול. אבל מול המשפחה נוצר מצב שבו האבא ראה את עצמו נדיב ותומך, בעוד שדור ההמשך הרגיש מתוסכל ומקופח. שיקולי מס הם ראויים ולגיטימיים, אבל חשוב שלא יהוו עילה לבניית מדיניות חלוקת כסף לא שקופה, מבלבלת, מטעה, ומעודדת תלות.

10. לפתח נתינה לקהילה – פילנתרופיה. יותר משהנתינה מעשירה את מקבליה, היא מגדלת ומעצימה את נותניה. ניהול משותף של הנתינה המשפחתית יכול לאחד את המשפחה סביב פעילות משותפת, המוסכמת על כולם. הדור המבוגר יכול לתת לצעירים סכום של כסף, לצורך פעילות משותפת של נתינה לקהילה. לעיתים, שני הדורות מכנסים מפגש משפחתי הפותח דיון והבנות לגבי פעילות פילנתרופית המתאימה למטרות המשפחה וערכיה.

לסיום התבוננות על עמי העולם: כשוורן באפט וביל גייטס החליטו על תכניתם לחלוקת כסף במשפחה, הם יצרו כותרות בכל עיתוני העולם. רובנו עושים זאת בפורום משפחתי, הרחק מעין הציבור. אבל השאלות וההתלבטויות אינן כה שונות, כפי שנראה לנו ממבט ראשון. גם הם היו צריכים לשאול את עצמם מה הערכים והמטרות, ואיך לנהוג כך שהכסף ישמש להעצמת בני המשפחה, ולא יפעל נגדם. בסכומים הרבה יותר צנועים, שבהם רובנו עוסקים, אותם העקרונות תופסים, כי כל משפחה היא עסק משפחתי!.