אהבה, כמה זה עולה היום?
סיימתי זה עתה לקרוא את ספרה של אלנה פרנטה "הבת האפלה". מצאתי בו את המשפטים הבאים: "ככה זה מאז שהיו קטנות (הבנות שלה, ת.מ.), הן חיות בחשד מתמיד שאני עושה יותר בשביל האחת מאשר בשביל האחרת. פעם היה מדובר בצעצועים, ממתקים, אפילו בכמות הנשיקות שאני מחלקת. אחר כך הן החלו להתווכח בנוגע לבגדים, נעליים, טוסטוסים, מכוניות. בקיצור – כסף.
אני חייבת להקפיד לתת לאחת בדיוק מה שאני נותנת לאחרת, כי כל אחת מהן מנהלת פנקסנות חשאית מלאת עלבון. עוד מקטנותן הן מרגישות שהאהבה שלי חמקנית, ולכן הן מעריכות אותה על בסיס השירותים הקונקרטיים שאני מספקת להם, לפי הנכסים שאני מחלקת".
איזה תמצות אכזרי ומדויק של הקשר בין אהבה לכסף, ביחסי הורים ילדים. הרעיון אינו חדש, כמובן. בתנ"ך נכתב "כי הדם הוא הנפש", ואנחנו יודעים שהמילה "דמים" משמעותה גם מעות, כסף. מאותה תקופה עתיקה למדנו גם שעל קנאה הקשורה ליחס ההורה אפשר גם להרוג, שהרי קין רצח את הבל מפני שהאבא הגדול, בורא עולם, "שעה אל מנחתו של זה ואל מנחתו של זה לא שעה".
כמעט כל ההורים רוצים באמת לנהוג בשוויון עם ילדיהם, ורובם גם מאמינים שכך הם עושים. זה קל יחסית כשמדובר בדמי כיס, ועדיין אפשרי כשהילדים מתבגרים ומקבלים סכומי כסף עבור לימודים, דירה או טיול. אם כי כאן ההתחשבנות מסובכת מעט, כי הפרשי הגילאים גורמים לכך שכל ילד מגיע לשלב הלימודים או הדירה בתקופה אחרת, במחירי נדל"ן שונים, ובתקופה שונה מבחינת עושר ההורים. מה שהיה "הרבה" כשהילד הראשון גדל והעסק הרוויח בקושי, יכול להיראות כסכום לא משמעותי כשצעיר הילדים מגיע לאותו שלב בחיים. אבל כשמדובר בהמרה של אהבה וקירבה לשקלים, הנוסחה הרבה יותר מסובכת. לא זו בלבד, אלא שטבלת ההמרה שמורה אצל הילדים, והם אלו שמנהלים את החשבונות.
אז איך עושים סדר בנושא הטעון של נתינת כסף במשפחה, והאם ניתן בכלל לשחרר את חברי המשפחה מהמטען הרגשי של סיפורי אי-שוויון, קנאה, כעס וקורבנות?
לפני כמה שנים ליוינו, דר' אורניה ינאי ואני, משפחה – הורים ושלושה בנים ובנות בוגרים (בן בכור ושתי בנות), בדרך האמיצה שלהם לבנות צוות שותפים-בעלים שבו מתקיימים יחסים טובים ובו כל אחד מבני המשפחה מוצא את ערוץ ההתפתחות המתאים לו. בפגישות ההכרות הראשונות דיברו על היסטוריה משפחתית, על חלומות עתיד, על הצלחות וכישלונות, על יחסי אחים וקשרי הורים-ילדים. כשסידרנו את הפאזל, התבררו החלקים החסרים, וכולם היו מרוכזים באזור אחד. הכסף. "במשפחה שלנו לא מדברים על כסף", אמרו.
אגב, הם לא לבד בכך. במשפחות רבות מאד לא מדברים על כסף שישנו. לרוב ההיפך הוא הנכון: כשהכסף חסר, מדברים בו רבות.
אז על מה הם כן דיברו? על כך שהבת האמצעית מתגוררת קרוב להורים, עובדת בחברה המשפחתית ואינה מצליחה בפרוייקטים שהיא מנהלת. הבת הצעירה הביעה כעס רב על כך שאחותה אינה מקדמת את נכסי המשפחה, וההורים משלימים עם המצב. ההורים מצידם דיברו בגאווה על הבת הצעירה המצליחה, ועל תחושת החובה לאפשר לאמצעית לעבוד בעסק המשפחתי "כי איך היא תסתדר בחוץ". כאמור, על כסף לא מדברים, אבל על כעסים כן.
ניסינו לברר עם האחיות למה זו שמצליחה כועסת על זו שאיננה מצליחה. מדוע יש קנאה כלפי הפחות מצליחה, במקום להיפך? שמענו הרבה על ההיסטוריה של יחסי האחים עם ההורים, אבל דווקא בני הזוג היו אלו שסיפקו כמה רמזים מסייעים שהיו קשורים לכסף, ונתנו בידינו קצות חוטים שהיו קשורים לקניית דירה וכדומה. ההורים מצידם אמרו שהם דוגלים בשוויון, אבל לא רצו להרחיב בנושא.
כמו בעשיית הסדר בארון הבגדים, היה צורך להתחיל לפתוח ולראות מה יש, באיזה תאים ובאלו מגירות. בשונה מסדר בארון הבגדים, בשביל סדר בכספים המשפחתיים, צריך לדבר. זה היה החסם הראשון שעליו היה צריך להתגבר. אחרי תקופת עבודה עם שלושת האחים על התקשורת ביניהם, ביקשנו מהם להכין עבור ההורים טבלת השוואה של מה קיבל כל אחד מהם, לאורך השנים. הסכמנו שמכניסים רק נתונים על סכומים משמעותיים (דירה, לימודים, מתנות גדולות וכדומה).
המשימה הצריכה כמה פגישות בין האחים. היו שם רגעים מתוחים, היו גם דמעות, והייתה הרבה הקלה מכך שהחשבונאות שכל אחד שמר בבטן ושהייתה רוויית כעסים כלפי האח או האחות הפכה לרשימת נתונים שקופה. הטבלה הראתה פערים עצומים, עד כדי פי שלושה וארבעה! מד הרוח של הרגשות התחיל לשנות כיוון, מכעס בין האחים לשותפות ביניהם בדרישתם כלפי ההורים, לתיקון המצב. כולנו בירכנו על כך שעשיית הסדר נעשית כאשר ההורים נמצאים, בריאים, ושותפים פעילים ברצון לתקן.
מכאן נפתחה הדרך לבניית הפתרון. על דעת כולם, עודכן העיקרון המנחה: לא שיוויון אלא הוגנות. כולם הסכימו שנכון להתחשב בנסיבות חיים וצרכים שונים של האחים. חמלה דווקא הייתה שם, הן כלפי האחות האמצעית ומאמציה לצאת ממעגל הכישלונות ולבנות לעצמה מסלול עשייה מתאים לה, והן כלפי ההורים שיצרו את הפערים מתוך דאגותיהם ומכוונות טובות, ולא מתוך רצון מכוון להפלות.
השלב הבא היה לדבר באופן גלוי על הכסף שחולק, זה שקיים היום וזה שיינתן אחרי 120 של ההורים. ההורים בנו תכנית להשוואת הנתינה בין האחים לאורך תקופת זמן ארוכה, תוך שהם מאפשרים לבת הצעירה להמשיך לקבל סכומים גדולים יותר בהווה, על חשבון העתיד. השקיפות שאותה כולם רצו הלכה והתפתחה לאיטה, ואיפשרה לחלק מהכעסים להתמוסס ולהתייעצות בין האחים להיוולד.
במהלך של כשנה נוצרו שינויים משמעותיים. האחות הצעירה יכולה היתה כעת לתכנן את המשך הקריירה שלה מתוך ידיעה ברורה יותר לגבי המשאבים הכלכליים שיעמדו לרשותה, והחליטה לצאת לתקופת לימודים. לא הופתענו לשמוע מבני המשפחה שגם היחסים בין בני הזוג התחממו. למרות שהם לא ראו את הקשר בין הדברים, זיהינו והבנו שמשנפתח הדיאלוג במשפחה, היו בני הזוג משוחררים מעול נשיאת הכעסים הלא מדוברים של האחים, ויכלו לנהל יחסי ידידות של כלות וחתנים.
וההורים? הקלה עליהם הידיעה שילדיהם לא יריבו על אהבה מתורגמת לכסף, אחרי 120 שלהם. אבל המשימה שלהם לא תמה. כעת, משהבינו שעליהם לוותר על תפקידם ההיסטורי כשומרי הקופה, הם התפנו ללמוד את תפקידם החדש כמנהיגים של משפחה רב-ענפית בוגרת. על כך אולי באחד הפרקים הבאים.
מחשבותיי חוזרות לאלנה פרנטה ודבריה החדים על האהבה החמקנית. ייתכן גם שבנותיה "העריכו אותה על בסיס השירותים הקונקרטים…." לאו דווקא מפני שאהבתה חמקנית, אלא אולי גם מפני שילדים פועלים על פי מה שההורים עושים, יותר מאשר על פי מה שהם אומרים. ייתכן שאילו תרגמה את האבחנה החדה שלה להזמנה לבדוק את מידת השוויון או ההוגנות כלפי בנותיה, הייתה נפתחת שיחה חדשה ביניהן.
אשמח לתגובותיכם, שאלותיכם והערותיכם כאן למטה, או ישירות לתיבת המייל הפרטי שלי: tamar@ami-fb.com
שלכם, תמר
הפוסט פורסם בבלוג "עסק משפחתי" הנמצא ב-Cafe The Marker http://cafe.themarker.com/blog/472089/.