החיפוש אחר היאק שלנו

מערכת יחסי הגומלין של האדם והיאק עוברת דרך כל חיי היומיום של הטיבטי: מחלב היאק (איך קוראים לנקבה של היאק?) מכינים חמאת יאק שהיא ה-Materna של התינוקות וגם מרכיב חשוב בתה של הטיבטי (תה בחמאת יאק, מלוח ושמנוני, בהחלט בלתי ניתן לשתייה על ידי כל אדם מערבי). היאק הוא גם בהמת חריש מצוינת, ובנוסף אין טיפוס לאברסט בלי שיירת יאקים הנושאים על גבם ציוד ואוכל, עד לגובה של 6500 מ'. רוצים עוד? בשר היאק הוא מזון חלבוני עיקרי בתזונתו של הטיבטי, והצמר שלו  מלביש ומחמם את אנשי ההרים.

כפרי שבבעלותו יאק נחשב אמיד. הבהמה היקרה והחשובה הזו חיה לרוב בקומה התחתונה של בית המשפחה, ומסתובבת בחצרה. הפרשותיה נאספות בקפידה על ידי הנשים, נפרש לייבוש ב"עוגות" קטנות המוצמדות לגדרות החצר ולאדני החלונות ומשמשות כחומר בעירה לבישול וחימום (עצים הם מצרך נדיר ברמה המדברית של טיבט). ובסוף ימיו, עורו של היאק משמש לאהלים אטומים לנוודים ולכיסויים לכניסות המקדשים.

מרכזיות היאק בחיים הטיבטים הזכיר לי את הסיפורים ששמעתי בטיולי באוזבקיסטן, על עץ התות. השדרות הראשיות של טשקנט נטועות בעצי תות וזהו המפגש הראשון של התייר, עם העץ החשוב הזה. אבל זוהי רק הפתיחה. מעץ התות מאכילים את זחלי המשי, יצרני המשי שממנו טווים, אורגים ורוקמים, אותו משי שפרנס ועדיין מפרנס מאות רבות של סוחרים שחצו יבשות כדי להובילו מהמזרח למערב. פרי עץ התות הוא כמובן מאכל. העץ עצמו משמש לתעשיית הרהיטים ולחיטובי העץ המפארים את הארמונות וה"מדראסות" (בתי המדרש) של אוזבקיסטאן, בעוד שהענפים הקטנים יותר משמשים לבעירה לצרכי בישול וחימום. וכך, חיי האיכר האוזבקי שזורים במעגל החיים של עץ התות.

לא מפתיע לכן, שהיאק בטיבט ועץ התות באוזבקיסטן מקבלים משמעות ערכית ואולי אף רוחנית.  יחסי הגומלין העמוקים והחיוניים בין כל אחד מהם לבין האדם מעניקים להם מקום מיוחד החורג מהתועלת הפיזית.

ומה איתנו? האם יש לנו, בתרבות המערבית שלנו, משהו מקביל? מהו או מיהו היאק שלנו?

ככל שהתלבטתי בשאלה זו, עלתה בראשי רק תשובה אחת: הכסף. הכסף הוא היאק (או עץ התות) של התרבות המערבית שלנו. קיומו שזור בקיומנו, אנחנו יוצרים אותו והוא מבטיח לנו מחיה, כוח ומעמד.

היחסים שלנו עם הכסף הם רבי רבדים ומורכבים: יש לו משמעויות רוחניות של שפע וברכה, הוא מעורר רצון, גאווה, פחד, קנאה, אשמה, כוח, התנשאות ושליטה – וזו רשימה חלקית בלבד. אין זה מקרי שהמילה המקבילה לכסף בעברית היא "דמים", והתורה אומרת: "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כ"ג). תסכימו איתי שמכאן ועד רוחו של הרבי שהתגלגלה לגוף היאק, המרחק די קצר.

כשזיהיתי את המקבילה המערבית ליאק התחלתי להתבונן בתשומת לב ביחס של הטיבטים אליו. נוכחותו במשק הבית היא ברכה ואות לשפע. הוא יוצא לעבודה קשה יחד עם האיכרים או בשירות מובילי השיירות, אבל היחס אליו מכבד ואחראי. דואגים לכל צרכיו, מקשטים אותו ובסוף עונת העבודה משחררים אותו לעלות למקומות המרעה שבהרים הגבוהים. משם הנקבות חוזרות בעצמן לבית בעליהן סמוך לזמן ההמלטה, כי הן יודעות ששם הקטנים יהיו מוגנים ובטוחים.

הטיבטי מבין היטב שכדי שהבעלות על חיה תביא שפע, נחוצה בעיקר אחריות. צריך לדעת איך לטפל, איך להפעיל ואיך לשמור. כך לימדו אותו זקניו וכך הוא נוהג.

והבעלות על כסף? גם היא דורשת אחריות. גם היא מצריכה ידיעה ואימון. אמנם הכסף לא מאותת לנו שטעינו בטיפול בו דרך מחלה, רזון או עקרות, אבל יש לנו מדדים ברורים המסמנים לנו אם הכסף שלנו "מרגיש טוב" או לא. צריך רק לרצות לקרוא אותם ולדעת איך. כמו בטיפול של היאק, לעתים קרובות זוהי משימה ליותר מאדם אחד. כל המשפחה צריכה להיות שותפה לטיפול, כאשר לכל אחד התפקיד שלו.

המעבר מאדם שנהנה ממה שהכסף מאפשר לו לבוגר אחראי היודע לנהל את כספו ואת חייו באחריות, הוא תהליך לא קצר. הטיבטים מלמדים את ילדיהם לטפל ביאק שלהם מגיל צעיר מאוד. אבל בתרבות שלנו, קיימת לעיתים קרובות התעלמות מהצורך ללמד התנהלות אחראית עם כסף.  הורים נוטים בקלות להתעלם מהעובדה שהמעבר ממי שמושך כסף (נהנה מהמעמד והתדמית שזה נותן לו ובמקביל מרגיש מעט אשמה על כך) לסטטוס של בעלים אחראי החושב גם על הדורות הבאים, יודע להפעיל צוות מקצועי ומעז לקבל החלטות, אינו קורה בין לילה. מדובר בשינוי שדורש שנים של התפתחות ולימוד, אינדיבידואלי ומשפחתי. משום מה, אנחנו מניחים שהילדים ילמדו זאת יש מאין, ונדהמים כשמתגלה באיחור, שאין הדבר כך.

העבודה שאני עושה, יחד עם חבריי לצוות, בהכשרת צעירים לבעלות עתידית על נכסי המשפחה, מיועדת לצייד אותם בארגז כלים הדרושים להם בדרכם העתידית. כך גם הפעילות שלנו עם הורים לבני נוער, סביב הקניית יכולת להציב מטרות, בחירה בין אפשרויות וניהול הכסף האישי שלנו. אנחנו מודעים תמיד לכך שיותר מהיאק, הכסף עלול להשתלט עלינו במקום שאנחנו נשלוט בו. צריך להגיע מוכנים.

הטיול לטיבט העניק לי הסבר מוחשי למה שאני לומדת ומלמדת כאן בבית. אשרי שזכיתי.

התודות הפעם מגיעות לחברתי הצלמת עדה ברעם, שתיעדה בצילומים נפלאים את הטיול שלנו.  ותודה לחיים באר, שספרו הלך אתי לאורך כל המסע.

כמו תמיד, אני שמחה לקבל שאלות, הערות והצעות לנושאים לכתיבה, לכתובת tamar@dorot.biz. תודה.

שלכם, תמר