הלב הפועם בשמורת דנאלי

שלישי, נובמבר 8, 2016 - 12:32

אז מי כאן בעל הבית? ולמה נמשכתי להרהר בערך המוסף שנותן בעל העסק דווקא באלסקה המושלגת?

כפי שכבר כתבתי בפוסט שהעליתי בתחילת ספטמבר, הטיול שלי באלסקה העניק לי השראה לחידוש כתיבת הבלוג. הפעם, אעסוק בתובנה שחלחלה בי בעניין חשיבות הבעלות, בין ההרים, הקרחונים, הדובים ותותי היער.

 

אלסקה היא חבל ארץ שלא נועד לבני אדם. הטבע בה עצום מימדים ואדיר כח. מזג האוויר אינו מאפשר חיים רגילים במשך 8 חודשים בשנה. ובנוסף, כשלושה רבעים משטחה העצום מוגדר כפארק לאומי, ורובו ריק מבני אדם. האנשים המעטים שחיים בה כל השנה מבלים  ארבעה חודשים בפעילות אינטנסיבית ושמונה חודשים נוספים בהישרדות ("not doing too much", כפי שהם מנסחים זאת). לצד זאת, בחודשי הקיץ אוכלוסיית המדינה משולשת בזכות תיירים שנוהרים אליה מכל העולם, אורחים בארץ שאינה של בני האדם.

 

אנחנו ביקרנו באלסקה באחד מהחודשים הקצרים שבהם המדינה קמה לחיים. עשרות אלפי צעירים מועסקים בה בעבודות קיץ מגוונות: הדרכת תיירים, עבודה במסעדות, מלונות, הדרכת ספורט ועוד. אליהם מתווספים בעלי עסקים הפותחים את עסקיהם בתחילת מאי וסוגרים אותם באמצע ספטמבר. את שאר השנה, הם מבלים במקומות נוחים יותר בארה"ב. פגשנו את אלסקה רוחשת פעילות, ובמקומות מסויימים האווירה היתה כמעט של "מחנה קיץ": באים, מבלים, עובדים קשה, פוגשים צעירים, חיים בתנאי "מחנה" וחוזרים הביתה.

 

התבוננתי בהתפעלות על המערכת המשומנת הזו, המונעת כל שנה מחדש: מגייסת עובדים, מכשירה אותם, מעבירה דרכה מאות אלפי תיירים, ואז נעלמת. התפעול שלה מעולה, זה ברור לכל, אך מי כאן בעל הבית?  מי אחראי לטווח הארוך? מי נותן "נשמה" למכונה האדירה הזו, קובע את החוקים שלה ושומר על ההמשכיות שלה? מי מרגיש Steward  (שומר הפיקדון) על המקום הענק הזה?

 

השאלה ניקרה בראשי בעיקר בזמן השהייה שלנו בשמורת דנאלי: זהו פארק לאומי המשתרע על פני 6 מיליון הקטאר וכולל בתוכו את הר הדנאלי, ההר הגבוה ביותר בצפון אמריקה (6,190 מ'). הפארק נמצא במרחק 300 ק"מ מהקוטב ומאופיין בטבע פראי, קדום ולא ידידותי.  כפר התיירים שבפאתי השמורה הומה בחודשי הקיץ ונראה כאמור כמחנה קיץ גדול.

 

אז מי לוקח על עצמו את תפקיד בעל הבית, שאלתי את עצמי?

 

התשובה התבררה לי למחרת היום: אלו ה-National Park Rangers, עובדי הפארקים הלאומיים של ארה"ב. הם אינם רבים, אבל נוכחותם חשובה ומורגשת וכולם מזכירים אותם. שהייה של כמה שעות במחיצתם מבהירה מעל לכל ספק שהם חדורי תחושת שליחות. הם ממצבים את עצמם כשגרירים של הטבע הדומם ושל בעלי החיים, לא ממקום של התנשאות, כי אם דווקא ממקום של הענקת שירות נאמן ואחריות מירבית – Civil Servants במלוא מובן המילה.

 

עובדי הפארקים הם המגינים על הטבע מפני המבקרים, ועל המבקרים מפני הטבע. הם יודעים שתפקידם לשמור על המקום הענק הזה עבור הדורות הבאים, ומאפשרים לתיירים הצצה מבוקרת ומוגבלת, על מנת לא להפריע לדיירים הקבועים. הם מקבלים על עצמם את תפקיד בעלי הבית:

• הגדרת הערכים ושמירה עליהם.
• הסתכלות ארוכת טווח.
• שמירה על איזון בין ניצול משאבים לבין השקעה חוזרת.
• הכשרת דור המשך של בעלים אחראים.

 

אלה הם עובדי הפארקים הפעילים אי שם בלאסקה. ומה איתכם, הבעלים, הדור הבוגר – האם אתם זוכרים לשים לב לאלו? האם אתם מנחילים את הערכים החשובים? ממלאים את תפקידכם כשומרי הפיקדון? מתמודדים עם ההחלטות הקשות של ההמשכיות? האם אתם רואים את כל זאת כתפקידכם העיקרי?

 

זכרו תמיד שהייצור, המכירות, הנהלת החשבונות ואפילו פיתוח המוצרים העתידיים יכולים להתנהל היטב על ידי מנהלים שכירים, הבאים והולכים. על כך אין מחלוקת. אבל אתם הבעלים, אתם אלו המעניקים לחברה את נשמתה: הייחוד שלה, האווירה שבה, ההתחדשות וההמשכיות. המורשת, אם תרצו.

 

אני יודעת היטב כמה טבעי וקל למלא את הזמן והמחשבה בבעיות הדחופות של הייצור, המכירות והכספים. דווקא משום כך, שמחתי והודיתי על הזכות וההזדמנות להסתכל מהצד על מערכת פועלת, ולהזכיר לעצמי עד כמה חשוב להפנות מודעות ל"נשמת העסק".

 

מתוך ההתבוננות בטבע הפראי של שמורת הדנאלי, ברור לי המסר החשוב לכם, הבעלים: אתם שומרי הפקדון, אתם מחזיקי הלפיד, אתם האחראים על המורשת וההמשכיות. הנשמה והלב הפועם.

 

אני יודעת שיש ביניכם מי שממלאים את תפקיד הבעלים בלי לתת דין וחשבון מהו תפקידכם ומה באמת ההבדל העיקרי ביניכם לבין המנהלים השכירים שאתם מעסיקים, מוכשרים ככל שיהיו. לכם, אבקש לומר: הערך המוסף של העיסוקים ה"נסתרים" האלו הוא עצום. אל תשכחו אותו ואל תזלזלו בו. עם כל הכבוד והחשיבות לדחוף והשגרתי, הלב הפועם שלכם הוא הלב הפועם של העסק, והוא זה שעושה את כל ההבדל.