מי יהיה היורש? המירוץ לאדמו"רות
לפני כשבועיים הלך לעולמו האדמו"ר מויז'ניץ. בעוונותי, התייחסתי לידיעה הזו כמו רובנו – כאירוע רחוק, כמעט אנתרופולוגי. היה זה מנחם, חבר ותיק בצוות היועצים של "דורות", שהיפנה את תשומת ליבי לדרמה שמאחורי בחירת האדמו"ר היורש. הוא כל כך צדק, והרי זו הזדמנות להצצה נדירה אל מאחרי הקלעים של עסק משפחתי קלאסי. כמו כל עסק משפחתי, גם משפחות המלוכה וחצרות האדמורי"ם הבינו תמיד את אחריותן בשמירה על נכסים ומורשת, ועוד יותר מכך, ידעו את חשיבות בחירת היורש והכשרתו לתפקיד.
ובכן, מה אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור המיוחד של חילופי הדורות בחסידות ויז'ניץ?
בכתבה מרתקת שהתפרסמה ב"מגזין" של מעריב תיאר חיים גריידינגר את מסלול החיים של הרב ישראל הגר, מי שמונה עם מות אביו לראש חסידות ויז'ניץ. הרב ישראל הגר הוא בנו הבכור של האדמו"ר ומתוקף כך, היה המועמד הטבעי לרשת את אביו. ולמרות זאת, ישראל הגר הורחק מחצר האדמו"ר לפני למעלה מעשרים שנה, כנראה בגלל ההעדפה של אמו את אחיו הצעיר מנחם מנדל, שאכן קורב לאביו האדמו"ר וסומן כיורשו העתידי. אנחנו כבר מכירים עד כמה משפיעה האם על בחירת הבן הנבחר, עוד מתקופת שרה ורבקה אמותינו, ומהסיפור של בת-שבע אם שלמה. הרבה לא השתנה מאז, האם מרוחקת מאור הזרקורים אך ערוצי ההשפעה הלא פורמלים שלה חזקים ואפקטיבים.
ישראל, הבכור המנודה, ניהל חיים צנועים, מבודד ממוקדי הכח וההשפעה, כשסביבו רק קומץ מקורבים. בעוד שחסידיו מכנים את התקופה הזו "תקופת הגלות", הוא קורא לה "דזיסע יארהן" (השנים המתוקות), שכן על פי הבנתו, מדובר בגזרה משמיים שנועדה להכשיר ולייעד אותו עבור התפקיד. ואכן, כשנתיים לפני שהאב חלה קרתה תפנית דרמטית. האדמו"ר הגיע למקום מגורי הבן, התפייס אתו והחזיר אותו לחצרו.
גריידינגר מדגיש בכתבה ששנות הגלות המתוקות היוו הכשרה מצויינת ליורש העצר. בעוד אחיו הצעיר, שחסה מקטנותו בצל אביו, עוסק במאמצי השתלטות על חצר האדמו"ר , התמודד הבכור עם החיים האמיתיים כאחד האדם. "העובדה שחווה מקרוב את חיי הבדידות וחי כשווה לצד אנשים גרמה לו לנקוט בצעדים לא יהירים שמעצימים את ההערצה של החסידים אליו…. הכריזמה שלו, היחס החם והעמוק כלפי החסידים, יחד עם יכולתו לקבל החלטות נכונות, הקנו לו ציבור של חסידים להוטים ונאמנים".
לכאורה, יש כאן סיפור על טעות בבחירת יורש, שנבעה משיקולים זרים של העדפת ילד מצד האם. לאמיתו של דבר יש כאן סיפור מופלא על בחירת בן ממשיך והכשרתו. אז מה למדנו? ראשית, שהחיבור הרגשי של הורה עם אחד מילדיו הוא מרכיב מהותי. כמו בחירות קריטיות אחרות בחיינו (בחירת בן/בת זוג, בחירת שותף עסקי ובחירת תחום לימודים), הן נובעות משיקולים רגשיים, לא פחות מאשר מקריטריונים אובייקטיביים.
כשמדובר בבן ממשיך, הדבר נכון על אחת כמה וכמה. האב צריך להרגיש שהוא סומך על הבן. הוא צריך לאפשר לו לראות מצבים רגישים, להיות עד לטעויות ולהיחשף למניעים העמוקים, ולעיתים אף האפלים, של קבלת החלטות. רק עם חיבור רגשי חזק ואמון מלא הדבר אפשרי.
שנית, ה"לך לך מארצך וממולדתך…" הוא חוליה חיונית בהכשרה למובילות. אילו נשאלתי מהי העצה האחת שהייתי נותנת בעניין הכשרת דור המשך, הייתי אומרת: אל תכניסו את הבן/בת לעסק המשפחתי לפני שעברו התנסות משמעותית במקום עבודה שאינו שייך לעסק המשפחתי.
זה לא קל, אני יודעת. הורים, ובמיוחד אבות, רוצים לראות את הבן או הבת משתלבים בעסק המשפחתי וממהרים לעשות זאת מיד אחרי השירות הצבאי או הלימודים. הם טועים. את הניסיון שההורה המייסד צבר בקבלת החלטות עצמאיות, בניהול עובדים שכירים, ביצירת יחסי אמון עם לקוחות, ספקים ועמיתים, אי אפשר לרכוש תחת המטרייה המוגנת של עסק ששייך לאבא. גם אם תרחיקו את הבן הממשיך לסניף בעיר אחרת, הוא עדיין יהיה הבן של בעל הבית. וככזה, הוא תמיד יראה את העולם דרך משקפיים של מי שמגיע לו, מי שהוא מוגן ומורם מאחרים, ומי שלא חווה מה זה להיות שכיר, להיות תלוי בהחלטת הבוס על קידום, או להיות מפוטר.
פרופ' ג'ון וורד, מחשובי המומחים בעולם בתחום העסקים המשפחתיים, מדבר על תהליך ההכשרה של בן ממשיך בעסק המשפחתי, בטווחי זמן של 15 עד 17 שנה. הרב ישראל הגר, האדמו"ר החדש של חסידות ויז'ניץ', היה בוודאי מאשר את התיזה הזו, ואף מזכיר לפרופ' וורד שעולם החסידות הכניס את הגלות מבחירה אל תהליך הכשרת היורש כמה מאות שנים לפניו.
לא יהיה נכון להיפרד מהסיפור הזה בלי לציין את ההודאה של האב בטעותו וההתפייסות עם הבן. במורשת היהודית שלנו זכה יהודה להיות השבט המוביל מבין שבטי ישראל בגלל יכולתו להודות בטעותו ולומר בפומבי "צדקה ממני". כמה קל לכולנו להישאר מקובעים בעמדות ובחירות, וכמה קשה לשקול מחדש, להודות בטעות ולבחור כיוון חדש. איזו גדולה יש כאן, ואיזו חרות.
אנחנו על סף חג הפסח, חג החרות. יכולתו של האדמו"ר הזקן לעשות בחירה חדשה, נכונה בעיניו, משוחררת מעמדות קודמות, מאגו ומנוחיות, היא דוגמא נפלאה לחרות במשמעות העמוקה שלה, כזו שקשורה באופן הדוק לחופש לקחת אחריות.
בעולמי הקטן, גם אני עסוקה לאחרונה בחרות לקחת אחריות. להסתכל דרך משקפיים חדשות, לזהות קבעונות ולוותר עליהם, לקבל החלטות עדכניות ולעצב את "דורות" ודרך העבודה שלה על פי הבנתי, ועל אחריותי שלי. את ההתחדשות המחשבתית הזו כבר התחלתי, ואמשיך אותה בטרק שאליו אני יוצאת, בשבילי נפאל.
בשבועות הקרובים לא אפרסם לכן, פוסט חדש. אחזור לבלוג אחרי יום העצמאות ואני מזמינה את כולכם לשוב ולקרוא. מלבד ב"קפה דה מארקר", הבלוג יתפרסם באתר "דורות" www.dorot.biz. האתר עדיין בבנייה, אבל כבר אפשר לכתוב אליי בכתובתי החדשה tamar@dorot.biz.
פסח נפלא לכם ולמשפחותיכם. מאחלת לכל אחד ואחת למצוא את החרות שלו ולאמץ אותה אל תוך חייו. חג שמח.
הפוסט פורסם בבלוג "עסק משפחתי" הנמצא ב-Cafe The Marker http://cafe.themarker.com/blog/472089/.