לקחתי הפסקה קצרה בכתיבת הבלוג, ובנתיים עברו חודשיים

וכך גם אני, המשכתי לדחות את המלאכה מיום ליום…

אבל זו לא היתה הפסקה לשם בטלה או מנוחה. בהחלט לא. מאז פרסום הפוסט האחרון חלו אצלי שינויים משמעותיים. כפי שרובכם כבר יודעים, הצטרפתי לסניף הישראלי של בנק UBS ואני עוסקת שם בהקמת שרותי הייעוץ למשפחות. הצוות הקטן והבינלאומי של יועצים למשפחות במטה החברה בציריך קיבל אותי בחום ובפירגון, וכך זכיתי גם בפרספקטיבה עולמית על מגמות, דילמות של משפחות ופתרונות מקצועיים.

במקביל, נפרדתי ממשרדי הקטן והמוצנע, ואני מחלקת עתה את זמני בין המשרדים בעלי המראה התאגידי של UBS  לבין בניין משרדים סמוך שבו אני נפגשת יחד עם מנחם וטל עם לקוחות "דורות", הוותיקים והחדשים.

אני מציינת את הפרטים כי לכאורה לא קרה דבר: פשוט נוסף לי לקוח גדול. אבל השינוי גדול הרבה יותר: מצאתי את עצמי מוקפת בקצב חדש, נקרעת מהאינטימיות השקטה של המשרד בכפר שמריהו הישר אל הצפיפות התאגידית היאפית של אזור התעשייה של הרצליה פיתוח, חווה באופן יומיומי את מפגש השפות של עולם הכספים והטרנסאקציות עם עולם יחסי המשפחה.

למעשה, רק כעת, כשאני כותבת את המשפטים האלה, אני מנסחת לעצמי בפעם הראשונה את אופי המעבר שעשיתי. אני מבינה שאת הדרך ההפוכה עשו פעמים רבות אנשי עסקים שהגיעו אלינו כדי לחשוב על עתיד המשפחה והבעלות, ויכולה להעריך מתוך חוייה אישית, את פערי התקשורת שעלולים להיווצר בין בני משפחה שרוב זמנם עובר עליהם בניהול העסקים האינטנסיבי והלחוץ, לבין בני הזוג, הילדים או הכלות והחתנים, שנפגשים אתם בבית, מחוץ להקשר העסקי.

אני קוראת את המשפטים שכתבתי זה עתה ויודעת שכל זה הוא לטובה. ההתנסות האישית הזו יכולה לתרום לי ביצירת החיבור והתקשורת בין בני המשפחה, בנושאים של תכנון עתיד ויצירת המשכיות בין-דורית. אבל מעבר כזה דורש זמן עיכול, תקופת דגירה שבה נולדות תובנות, מתפתחים "שרירים" חדשים ונוצרות זוויות הסתכלות שלא היו קודם.

האם זהו ההסבר לתקופת השקט בכתיבת הבלוג? אולי זו לא רק בטלנות מסוכנת אלא יצירת מקום לדבר חדש? אולי זו תקופת דגירה של תובנות ותגובות חדשות?

מחשבותיי מתגלגלות למייל מפתיע שקיבלתי לפני מספר שבועות מאדוארד. קוראיי הוותיקים זוכרים אולי פוסט שפירסמתי בינואר 2012 תחת הכותרת "המיועדת". סיפרתי שם על אדוארד, מעצב מוצר בריטי שפנה אליי בבקשה שאתייחס לרצון של בתו בת ה- 23 להצטרף לסטודיו לעיצוב שלו. בתשובה שלי, שאת עיקריה פירטתי בפוסט ההוא, הצעתי לו לבחון את המוטיבציה שלו ושל בתו להצטרפות שלה לעסק, הזכרתי את הבלבול השכיח בין שפת העבודה לשפת יחסי המשפחה ואת התיסכולים שעלולים להתפתח מהבלבול הזה, ומניתי כמה צעדי הכנה נדרשים לכניסה כזו, אם וכאשר היא תקרה.

ההתכתבות הקצרה שלי עם אדוארד היתה בנובמבר 2011. מלבד תודה בריטית מנומסת על תשובתי המפורטת, לא שמעתי ממנו מאז. והנה באמצע 2013 אני שומעת מבתי, הפוגשת את אדוארד במסגרת עבודתה, שהוא סיפר לה ולעמיתיה איך הדברים שכתבתי לו אז השפיעו על מהלך הקריירה של בתו ועל היחסים ביניהם. התברר שהבת לא הצטרפה לבסוף לעסק של אביה, לאחר שהבינה שהמוטיבציה הראשונית לכך היתה נוחות ובטחון ולא עניין מקצועי ויצירת המשכיות בין-דורית. יחד עם זאת, השיח בין האב לבתו סביב ההתלבטות וההחלטה שלה פתח ערוץ תקשורת שלא היה ביניהם קודם לכן. "המייל ההוא", כך אמר אדוארד, "שינה את חיי".

נפלא. שמחתי מאוד לשמוע. אבל, שאלתי את עצמי, מה קרה בשנה וחצי מאז אותו מייל?  מדוע לא שמעתי את התודה הזו עד כה? כנראה משום שהתהליך ארך שנה וחצי, והגיע לכלל החלטות ברורות רק כעת.

הסיפור של אדוארד, כמו גם ההפסקה שלי בכתיבת הבלוג, מחדדים דילמה שמולה אני ניצבת לעיתים מזומנות בעבודה שלי עם עסקים משפחתיים: מה קצב ההתקדמות הרצוי? האם להתעקש על פגישות סדירות ותכנית עם לו"ז קצר וקבוע מראש, או לעקוב בגמישות אחר התפתחות העבודה, לא להאיץ ולהיות סבלנית מול זמני דגירה ארוכים?

הדילמה הזו פוגשת את צוות יועצי דורות כמעט בכל פרוייקט בו המשפחה מבקשת לנסח לעצמה אמנה משפחתית. ברוב המקרים הבקשה היא לתהליך אינטנסיבי ותחום בזמן, שיביא בתוך מספר חודשים לניסוח מלא של אמנה משפחתית. בנקודה הזו אנחנו יוצאים לדרך, צולחים בקלות את שלב הפגישות האישיות שבעקבותיהן כל אחד מחברי המשפחה מתחיל להרהר בשאלות חדשות לגבי בעלות, משפחה, ניהול והמשכיות. משם עוברים בהתלהבות להגדרת חזון העתיד, ועל בסיס זה נכנסים לקטע איטי וקשה במעלה הדיון בנושאים שנויים במחלוקת לגבי בעלות עתידית, יציאה מבעלות, חלוקת רכוש עתידית, מקומם של בני הזוג וכדומה.

בסוף העלייה הזו משתררת תחושת אופטימיות: "הנה שרדנו את הקושי העיקרי!". השמחה הזו מלווה כמובן בעייפות והתכווצות שרירים, ואז כולם הולכים לנוח איש איש בביתו.

וכאן מתחילה הרפייה: פגישות נדחות בגלל עניינים בוערים בעבודה, אירוע משפחתי או חופשה גורמים לדחייה נוספת. בני  המשפחה מדווחים שהאווירה טובה, בן/בת המשפחה ה"בעיתיים"  לא מייצרים בעיות חדשות, ובאופן כללי רמת המצוקה יורדת מאד.  זאת הנקודה שבה הטיוטות שנוסחו עד כה עשויות למצוא את עצמן במגירה והפרוייקט עלול להייכנס לתרדמת, עד שיתעורר משבר חדש בעוד כמה שנים.

כמי שקיבל את המנדט להוביל את המשפחה אל היעד של גיבוש אמנה משפחתית, אנחנו תוהים: כיצד עלינו לנהוג?  האם עלינו להזכיר ש:"יום תעזבנו, יומיים יעזבך", ולהתעקש על המשך עבודה על פי הלו"ז המקורי, או אולי להבין שיש כאן הפנמה של הסכמות ודפוסי תקשורת חדשים, המצריכות זמן דגירה שקט?

אולי שני הדברים נכונים, אבל איך מפגישים את שני הקצוות ההפוכים? ואם לחזור לחוייה האישית שלי, מה אני לומדת מהחודשיים האחרונים של הפסקת כתיבה על התהליכים של משפחות העסקים שאתן אני עובדת?

זו השאלה. בזהירות, ועם נכונות לבחון בכל פעם מחדש, אני גם רוצה להציע פתרון.

המתכון שאני מציעה הוא לחזור אחרי תקופת הרפייה לא ארוכה מדי, כדי להשלים את הניסוח והכתיבה המשפטית של הדברים שעליהם הושגו הסכמות עד כה. להעלות את ההסכמות האלו על הנייר, לאשרר אותן ולחתום עליהן, ואפילו לחגוג את ההישג. כל זה, תוך הסכמה מפורשת ומדוברת שהמסמך אינו מושלם, ואפילו איננו שלם. הוא מייצג רק את המקום שאליו הצלחנו להגיע בשלב הזה, והוא כולל סעיף אחד חשוב המפרט את הנוהל לשינוי ועדכון המסמך.

באופן כזה המשפחה יכולה לסיים את הפרוייקט בתחושת הישג. האמונה ביכולת להגיע להסכמות ולנהל את המשותף להם מקבלת חיזוק. עם זאת, הפרוייקט לא נמשך באופן אינסופי, והתוצר מייצג רק את מה שניתן היה להגיע אליו בשלב הנוכחי. כולם מסכימים שיהיה צורך לחזור ולדון במסמך, להוסיף ולשנות, כשיהיה נכון לעשות זאת.

ובחזרה אליי: אני יוצאת לאטי מתקופת הדגירה והעיכול של השינויים בחיי המקצועיים.  אני גם מבטיחה לעצמי לא לזנוח את שגרת הכתיבה, אם כי בהתחלה ההפסקות בין פוסטים עשויות להיות עדיין מעט ארוכות.

כרגיל, אשמח לתגובות ובקשות שלכם. אתם יכולים לכתוב אליי לכתובת  tamar@dorot.biz. להתראות בפוסט הבא.