"ונתת לבנך"...להעניק גם ייעוץ

בעוד מספר שבועות נשב כולנו בקרב בני משפחתנו. רבים מאתנו יעניקו מתנות, ובכל שולחן סדר יהיו ילדים (צעירים יותר או פחות) שיקבלו מתנה תמורת האפיקומן שיחזירו לעורך הסדר. אז איך עושים זאת נכון בתוך המשפחה? מהי הנתינה הראוייה? חשבתי שזה הזמן לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה.

לאחרונה הגיע לידי ספר שנכתב על ידי עמית ותיק ויקר מארה"ב, ג'יי יוז (James Huges), יחד עם סוזן מסנציו וקיט ויטקר. הספר נקרא The Cycle of the Gift, ועוסק כולו בנתינה בתוך המשפחה.  קריאתו גרמה לי להתרגשות, שכן עם כל דף נוכחתי שג'יי הצליח להגיד באופן כל כך פשוט את מה שהייתי אני רוצה לומר, אילו הדברים היו כבר מסודרים ומבוררים לי, כפי שהם ברורים לו אחרי עשורים של עבודה עם משפחות העושר בארה"ב.

מיהרתי לאמץ לי את המינוח של ג'יי המבחין בין העברת כסף לנתינה. העברה היא פעולה מכנית. תשלום קצבת ביטוח לאומי היא העברה שנועדה לשמר את מצבו של המקבל, לאפשר לו להתקיים.  לא מעבר לכך. גם זכייה במפעל הפיס היא העברה.

לנתינה, לעומת זאת, יש נשמה. יש בה כוונת הנותן, הבוחר לתת משהו לאדם אחר, מתוך שהוא רואה את האחר, מכיר אותו ואת צרכיו, ונותן לו על מנת לסייע לו להגשים מטרות שהמקבל קבע לעצמו, לממש ייעוד ולהיטיב את חייו באופן שבו המקבל מאמין. בתוך כוונת הנותן חבוי כמובן עוד ערך מוסף, והוא הדיאלוג בין נותן למקבל.  בהקשר המשפחתי, זו ההזדמנות של ההורה הנותן להעניק גם ייעוץ, טיפ מתוך ניסיון חייו ומילת תמיכה ואישור, שלה הצעיר זקוק.

נתינה נכונה מעשירה את הנותן, ועל כך אין צורך להרחיב כאן. רבות כבר נכתב על זה, וכל מי שנתן בחייו מתנה קולעת, מכיר את התחושה. אבל כדי שנתינה כזו תתקיים, המקבל לא יכול להיות פאסיבי. הוא צריך לדעת מה הוא רוצה וכיצד המתנה תסייע לו להגשים את מטרותיו. הוא גם צריך להיות אדם בוחר. כששני תנאים אלו מתקיימים, זה של הנותן וזה של המקבל, הנתינה יכולה להיות מצמיחה, כזו התורמת להתפתחות ולהתקדמות בחיי המקבל.

אני חוזרת למשפחות העסקים המשפחתיים ואלו בעלות הנכסים: עברם ההבחנה בין העברה לנתינה היא מהותית. היא מסבירה בצורה פשוטה וברורה את העובדה שיש צורך להכין את דור ההמשך לקראת היותו בעלים על מה שההורים יצרו. זו אינה העברה טכנית, שכן ללא הנשמה, המתנה יכולה להתבזבז לאיטה במקרה הקל, או לגרום לתלות וניוון במקרה הגרוע.

הכרת התודה על הנתינה היא לעיתים קרובות המדד לאיכות נשמת הנתינה. כאשר הנותן רואה את המקבל ומכוון את הנתינה אליו, וכאשר היא מגיעה למקבל שהצליח לברר לעצמו מה הוא צריך ורוצה, הכרת התודה מגיעה באופן טבעי. אין זו "אסירות תודה" אלא הכרת תודה. המקבל אינו "אסיר" של סכום כסף שנפל עליו כמו מטאור מהשמים ומאיים למחוץ אותו. זוהי נתינה בעיתה, שהמקבל רואה בבירור איך היא יכולה להצמיח אותו, ולכן קל לו להכיר עליה תודה.

הטרנספורמציה שדור ההמשך צריך לעבור מצעירים המקבלים מהוריהם כסף לבוגרים אחראים המכירים את המשאבים שברשותם, בוחרים מטרות ותכנית ומנהלים את מימושן, היא גם המעבר מפאסיביות לאקטיביות.  תורה יש כאן, ולימוד היא צריכה. בגמרא נאמר: "חייב אדם ללמד את בנו  אומנות. ר' יהודה אומר, כל שאינו מלמדו אומנות, כאילו לימדו ליסטות" (גמרא, קידושין, כ"ט, ע"א).  טענתו של ר' יהודה היא שאם אינך ממלא את ארגז הכלים של ילדך באופן שיאפשר לו להתקיים בכבוד, הוא ייאלץ לדאוג להישרדותו באמצעות שוד וגניבה.

מכאן שראש משפחה או זוג הורים אינם יכולים לפתור את עצמם מלעסוק בהכנת העתיד ולומר: "אחריי המבול". חובתם ללמד את בניהם ובנותיהם את האומנות שתאפשר להם להיות בעלים אחראים. בתוך כך, הם גם יזכו להכיר את ילדיהם מזוית חדשה, ויצמחו בדיאלוג יחד אתם.

ובחזרה לנתינה הקטנה שלנו בליל הסדר: אני מזמינה את כולנו להעניק נשמה לאפיקומן. להקדיש כמה דקות בסוף הסדר לשיחה עם הנכד/ה: לשאול אותו על הבחירה שלו במשחק מחשב, בתכנה, או באופניים. להיכנס בדלת שהוא פותח לנו לרגע ומאפשר לנו הצצה אל עולמו.  הרי זו המתנה שאנחנו מקבלים והיא משמעותית לא פחות. חבל לפספס אותה.

כמו תמיד, אני מצרפת לפוסט זה, בשמחה רבה, צילום של יובל דביר. שאלות, הערות והצעות לנושאים לכתיבה מתקבלות תמיד בברכה, אנא שילחו אותם לכתובת tamar@dorot.biz.

שלכם, תמר