דור המשך לעסקים משפחתיים - כן זה אפשרי!

שנים רבות אני פוגשת צעירים, דור המשך לעסקים משפחתיים, המסבירים לי בתסכול משכנע מדוע הם מיואשים מהאפשרות למצוא מקום ולהטביע חותם בעסק המשפחתי. הניסוחים משתנים מאדם לאדם, אבל המסר זהה: "אני רוצה לפתח תחום פעילות חדש", או "אני יודע שצריך להחליף את מערכת המידע" ולעיתים זה "הייתי רוצה ליזום שינויים בעסק שלנו" (כל אחד מהקוראים יבחר את המתאים לו, או יחליף את אחד הנושאים במה שקרוב לליבו), ואז מגיע המשפט המשותף לכולם – "אבל מה אני יכול לעשות? ההורים שלי לא מוכנים להקשיב ולתת לי לפעול".

אותם צעירים יודעים לספר לי, שוב ושוב, על המקרים בהם ניסו ליזום שינויים בעסק המשפחתי, ללא הצלחה, ואיך הטיחו בפני הוריהם את הקשיים שלהם ואת התסכולים שלהם אחרי שנכשלו בניסיונותיהם להציע תכניות פעולה חדשות.

אני זוכרת את עצמי מקשיבה בסבלנות, מהנהנת בהסכמה, מאשרת שבלי שיתוף פעולה מצד ההורים באמת לא ניתן לעשות הרבה, ומציעה דרכים להשיג את אותה הסכמה נכספת. אבל בשנים האחרונות אימצתי לעצמי את המודל של אמא דובה וגוריה, עליו סיפרה לי טל יהב. ובכן – אמא דובה עסוקה בגידול הגורים שלה: היא יודעת לדאוג לביטחונם ולספק להם אוכל, יש לה שיגרת חיים, דפוסי פעולה קבועים ומטלות ברורות, והיא מנהלת את חייה בהתאם. בינתיים, הגורים עסוקים בשלהם: משחק, שיפור מיומנויות פיזיות ואינטראקציה עם הגורים האחרים. כל עוד הם אינם מפירים את שגרת היום של אמא דובה הם חופשיים לעשות כרצונם, אבל אם רק ינסו לשנות את הרגליה של אמא דובה, הם ייתקלו בוודאי בנהמה זועמת.

כדאי אם כך לבחון את המרחב של הגורים ולראות איך ניתן להעשיר ולשכלל אותו, ואף להגדיל אותו בזהירות, מבלי להפריע את שגרת יומה של אמא דובה: מה יכולים הגורים ללמוד, לפתח ולעשות בעצמם. בהמשך, אפשר לשתף עם אמא דובה במידע החדש: שתראה מה עשינו ומה השתנה, כמובן בלי לדרוש ממנה עצמה דבר.

הנמשל ברור כמובן…

זה היה המסר המרכזי בסמינר של שלושה ימים שנערך על ידי UBS ישראל בשנה שעברה, עבור קבוצה של 25 צעירים, בני ובנות דור המשך לעסקים משפחתיים: אתם יכולים להשפיע על ההורים על ידי כך שתרכשו מיומנויות, תלמדו איך משפחות בעולם ניהלו מעברים בינדוריים ותרחיבו את יכולותיכם לנהוג כבעלים אחראים בעתיד. זה בידיים שלכם!

במשך שלושה ימים ארוכים הצעירים ישבו ועבדו: שמעו הרצאות בנושאים פיננסיים, למדו על מנגנוני ניהול למשפחה ולנכסים, דנו ביניהם באתגרים של מעבר בין-דורי ונחשפו לפילנתרופיה, כדרך חיים משפחתית. בשיחות בין המשתתפים שנמשכו עמוק לתוך הלילות הם גילו את המשותף ביניהם ויצרו לעצמם קבוצת חברים מעצימה ותומכת.

את ההשפעה על ההורים ראינו כחצי שנה מאוחר יותר, כאשר הזמנו משתתפים והוריהם לבוקר של מפגש המשך: במהלך המפגש ערכנו סקר קצר, בו שאלנו את קבוצת ההורים וקבוצת דור ההמשך לגבי ההכנה למעבר בין-דורי במשפחה שלהם. הסקר הזה נערך כבר על ידי UBS בקרב לקוחותיהם בעולם, והתוצאות היו בידינו. יכולנו אם כן להשוות את עמדות הקבוצה שלנו עם אלו של עמיתיהם בעולם.

שאלנו עד כמה אתה סבור שבני המשפחה שלך מוטרדים מנושא שימור ההון המשפחתי. מצאנו שההורים של משתתפי הסמינר מוטרדים פחות מעמיתיהם בעולם. 63% היו מוטרדים מאוד או מוטרדים, לעומת 76% מעמיתיהם בעולם. נתון זה עמד בסתירה מסויימת לנתון הבא: לשאלה האם יש למשפחה שלך תכנית סדורה לשימור ההון המשפחתי, ענו 40% מהורי הסמינר שאין להם שום תכנית, בעוד שרק 25% מעמיתיהם בעולם היו ללא תכנית כלשהי. למרות זאת, כאמור, הורים הישראליים היו פחות מוטרדים מעמיתיהם בעולם לגבי העתיד.

ההפתעה העיקרית הגיעה כשביקשנו את מידת ההסכמה של הנשאלים למשפט:  "אני סבור שדור ההמשך יוכל לנהל היטב את הנכסים בבוא היום". 78% מההורים הסכימו עם המשפט הזה, לעומת 41% בלבד בקרב עמיתיהם בעולם.

יכול להיות שזה ההסבר לעובדה שהישראליים פחות מוטרדים לגבי העתיד: הם פשוט סומכים על ילדיהם שיידעו לנהוג באחריות כשיגיע זמנם לאחוז במושכות!

הדייקנים שבין הקוראים יגידו שהמדגם קטן ואינו מייצג. נכון.

יגידו שאי אפשר להוכיח את הקשר בין השתתפות הצעירים בסמינר לבין עמדות ההורים. גם זה נכון.

ובכל זאת אני מרשה לעצמי כמה תובנות: ראשית, שותפות בין-דורית קורית בהתפתחות ולא במהפכה. מי שרוצה לשנות בין לילה או להשיג הישגים מתוך לחץ וכפייה, לא יבנה שותפות ולא יאפשר המשכיות מחדשת. שנית, סמכויות והשפעה דומות לחבל: את החבל אי אפשר לדחוף אלא רק למשוך, ומי שמתריס בפני הוריו על כך שאינם "דוחפים" לו חבל, ראוי לו לעסוק במקום זה בפיתוח השרירים של עצמו. רק אלו יאפשרו לו למשוך את החבל בהדרגה ולאורך זמן.

ולבסוף, כמו אצל אמא דובה, התהליך מתרחש לאורך זמן.  אי אפשר לשים את האצבע על הרגע שבו הוא קורה. אמא שאמרה לי ש"הצעירים שלנו הם בטלנים ומפונקים", אמרה לי שנה לאחר מכן:  "אנחנו כבדים. הצעירים שלנו מלאי אנרגיה ויכולים ליזום שינויים". השינוי קרה מתישהו, והיה תוצאה של מה שעשו ה"גורים" עם עצמם.

גם אני שיניתי את עמדתי המקצועית במהלך השנים. היום אני יודעת שההורים, כמו אמא דובה, אינם ממהרים לזוז מהדפוסים המוכרים להם, אבל הם מתבוננים ומקשיבים, וכשהגורים מבשילים הם מאפשרים.

כן, זה אפשרי!