כשבתי האמצעית חגגה בת מצוה, נסענו שתינו לספארי באפריקה. חזרנו מהטיול כל כך שמחות ונלהבות שבתי הקטנה, שהיתה אז בת 7, סיפרה לכולם ש"כשאמא תהיה בת מצוה, גם היא תיסע איתה לספארי". לא הגעתי שוב לגיל בת מצוה וגם לספארי לא נסענו. לעומת זאת, את הטרק בנפאל עשיתי יחד עם בתי הצעירה שנענתה לבקשתי והצטרפה אליי ואל זוג חברים.
בין שני הטיולים האלה זכיתי לנסוע מספר פעמים עם אחד מילדיי לאירופה או לארה"ב, אבל אלו לא היו דומות כלל לחוייה של אם ובת בספארי ובטרק. כשהילדים היו צעירים ונסענו אתם למדינות המערב, אנחנו ההורים הכרנו את התרבות ואת כללי המשחק שלה והצגנו אותם בפני הילדים ולימדנו איך ומה עושים.
בשנים האחרונות מזדמן לי לנסוע לבקר מי מילדיי בארץ שבה הוא/היא שוהים תקופה מסוימת, ומיד אני מרגישה שהתפקידים מתהפכים: אני מתארחת אצלם ולומדת מהם לאן ללכת, מה לראות ואיך להסתכל על מה שאני רואה. גם התופעה של הורים המצטרפים אל ילדיהם התרמילאים לשבוע-שבועיים של טיול, שנעשתה נפוצה בשנים האחרונות, שייכת לאותה קטגוריה שבה ההורה נכנס לתוך מציאות שאותה הילד כבר חקר וגילה.
וכך, אולי בפעם הראשונה, הילד הוא מורה הדרך של ההורה.
בדרך כלל ההורים אומרים שהם עושים זאת כדי להיות יחד עם ילדיהם ולעשות משהו ביחד, כחברים. את השיא שמעתי בזעזוע בתכנית דוקומנטרית בה אבא אמר, "אני ובני היינו צוות. הוא היה אחראי על הסמים ואני על הבחורות".
על האשליה הזו של חברות בין הורה לילד כתבה לאה גולדברג כבר מזמן.
אל תנסה ללכת עם הדור,
הדור אינו רוצה שתלך עם הדור,
הדור הולך למקום אחר
ולך אין הזמנה.
לאה גולדברג, מתוך מחזור השירים: דיוקן המשורר כאיש זקן.
אבל הספארי והטרק היו בשבילי משהו אחר: המקומות היו חדשים ובלתי מוכרים לשתינו באותה מידה. שתינו ראינו את המראות בעיניים "טריות". שתינו שאפנו את הצלילים והריחות כחוייה ראשונית שאי אפשר לתייק אותה בתיקיה קיימת של מאגר החויות, ולהגיד: "אבל בפעם הקודמת זה היה יותר יפה, פחות קשה…".
אף אחת לא יכולה היתה ללמד את השנייה איך ומה לעשות, והיינו צריכות לגלות את הדברים יחד ולעצב מהתחלה חוייה ודרך התמודדות איתה, במקום שבו אין לאף אחת מאתנו יתרון של ניסיון קודם. הרגשנו שותפות, היינו שותפות, ופעלנו כצוות. כך הרגשתי בספארי עם בתי בת ה-12, וכך הרגשתי הפעם, עם בתי הבוגרת. לא ניסינו לטשטש את הבדלי הגיל בינינו ולא את העובדה שאנחנו שייכות לדורות שונים. היינו צוות רב-דורי, שסולל לעצמו דרך בה נוכל שתינו לעבור.
למה זה חשוב, מעבר לעובדה שהיה לי כיף? אולי בגלל שהכנסת בן ממשיך לעסק משפחתי דומה ליציאה לטיול של הורה וילד, וההצלחה מושפעת מאוד מהמיקום של שני המשתתפים. רק לאחרונה ישבתי לשיחה עם בן מאוכזב ומתוסכל שבילה במושב האחורי של המכונית של אבא, כדי ללמוד את העסק המשפחתי. "שב מאחורי, תקשיב ותראה כל מה שאני עושה, ותלמד", אמר לו האב.
זה החזיק חודשיים, בסופם הבן החליט שאיננו רוצה להיכנס לעסק. בתגובה האב היה משוכנע שיש לו בן מפונק ועצלן. כן, כנראה שמה שאפשרי בטיול של עשרה ימים בצרפת לא עובד כתכנית הכשרה במשרד ובכבישי הארץ.
זהו מקרה קיצוני ולכן נשמע מגוחך. אבל אני נפגשת עם עשרות בעלי עסקים המכניסים את ילדיהם מתוך כוונה להכשיר אותם לתפוס את מקומם, ומתעקשים שה"ילד" ינהל בדיוק בסגנון שלהם ובכלים הקיימים, ואפילו עם צוות עובדים ותיק שהאבא גייס והוא נאמן רק לאב המייסד. ברוב המקרים זה לא מצליח, אבל המסקנה הזו מתבררת רק כשמגיע זמנו של האב לעבור לתפקיד היו"ר. אז הוא מרגיש ש"הבן שלי לא מתאים לתפוס את מקומי".
בתחילת הקריירה שלי כיועצת ארגונית היתה לי הזכות להכיר מקרוב את שיטת הניהול היזמית והכריזמטית של מנכ"ל דלתא גליל תעשיות דאז, אדם שלדוב. אדם היה סורק את סצנת הניהול הישראלית כל הזמן, וכשהוא היה מאתר מועמד המתאים לו הוא היה מגייס אותו ומטיל עליו משימת הקמה של פרוייקט חדש. אדם היה עוקב, נותן גיבוי ומשמש גשר בין המנהל החדש לחברה תוך כדי נתינת חופש פעולה מוחלט בדרך ניהול הפרוייקט, ואם האיש הוכיח את עצמו הוא היה משובץ בארגון. הנחת המוצא היתה שצוות טוב מורכב מסגנונות שונים ואופני פעולה מגוונים, ושהארגון יהיה טוב יותר בזכות הגיוון הזה, כל עוד המטרה ברורה ומשותפת לכל, וערכי היסוד נשמרים.
אדם שלדוב למד מגדולים לפניו. אימפריית רוטשילד נבנתה על האסטרטגיה של האב מייסד השושלת, שעל פיה הוא שלח כל אחד מבניו להקים את בנק רוטשילד בארץ אחרת. הם שמרו על הקשר ביניהם באמצעות מכתבים בעברית, שאותם השליחים לא יכלו לקרוא. היו להם ערכי יסוד וחוקים משותפים, יחד עם הרבה עצמאות. מה שלא היה להם היא הזדמנות לדרוך זה על זה או לשמוע ביקורת מאבא על סגנון הלבוש או על שעת ההגעה למשרד. את התוצאה כולם מכירים.
כמי שמלווה משפחות רבות בתהליך ההכנה של דור המשך אני יודעת כמה קשה לתת לבן או לבת להיכנס למגרש של האב המצליח ולנהל אותו בשיטות אחרות. הצורך לגונן על הבן ועל העסק (מי קודם?) מחבל בדבר כל רגע. לכן אני ממליצה בחום להגדיר מגרש חדש, בתול לגמרי, ובו ולהתאמן על עבודת צוות שבה אף אחד לא יכול לנהוג "על אוטומט". מהלך כזה יוצר חלון הזדמנות ליצירה של שותפות אחרת וחדשה. זה הצליח לרוטשילדים, אולי שווה לנסות?
אתם מוזמנים להמשיך לכתוב לי לכתובת tamar@dorot.biz ונתראה בפוסט הבא.
הפוסט פורסם בבלוג "עסק משפחתי" הנמצא ב-Cafe The Marker http://cafe.themarker.com/blog/472089/.
