מעגל הנתינה

מעבר לעובדה שהייתי יוזמת הרעיון ולכן אני מרגישה שהספר הוא תינוק שנולד, אני ממליצה לכל מי שיש לו משפחה, עסק ונכסים, לבקש מ-UBS עותק של הספר.

אני מביאה כאן את ההקדמה שכתבתי למהדורה העברית.  מקוה שתהנו.

העושר הוא תופעה חדשה יחסית בארץ. אני מניחה שרוב הקוראים של הספר הזה גדלו על האימרה: "לו הייתי רוטשילד", שנאמרה מתוך הזדהות עם טוביה העני. מהמקום ההוא של החוסר אפשר היה לראות את השפע רק מזווית אחת – זו הנחשקת והמפנקת. הדילמות של ניהול עושר, אחריות בעלים והעברה לדור הבא היו מחוץ לטווח הראיה. אבל בשנים האחרונות שפע ועושר נעשים חלק מהמציאות של יותר משפחות.  הם מזמנים להורים אפשרות לתת לילדיהם, ומעלים דילמות ואתגרים חדשים ובלתי מוכרים.

על הצורך החזק של הורים לתת לילדיהם למדתי מאמי עה"ש. אחרי שעזבתי את הקיבוץ, היא היתה צועדת כל שבוע עם סל כבד מלא ירקות עד לתחנת האוטובוס הרחוקה, כדי להעמיס את הסל על האוטובוס בו אני נסעתי מתל אביב למקום מגורי החדש. זה היה הדבר היחיד שיכלה לעשות כחברת קיבוץ, והצורך לתת היה בלתי ניתן לריסון. ההורים שאותם אנחנו מלוים ב- UBS רוצים לתת לילדיהם את פירות עמלם והצלחותיהם כדי שהם "יהיו מסודרים כדי ש"יהיו מאושרים". במילים אחרות, כדי שהם לא יחוו את הקשיים שחוו ההורים בדרך לשפע. מאידך, הם מודעים גם לקלקול שהכסף יכול לגרום, וחרדים ממנו.

וכך, אין כמעט משפחה שאני פוגשת, שאינה מתלבטת בנושא של נתינה לדור ההמשך:  מה לתת? כמה לתת? מדוע לתת? מתי לתת? איך לתת? מה נכון משיקולי מס? איך לדבר עם הילדים על הנתינה? ומה להשאיר לנכדים. ואגב נכדים, למעטים בדור שלנו היו סבא וסבתא. גם לאלו שהיו, הם בדרך כלל לא יכלו לתת הרבה מעבר לאהבה וסיפורים. אז אין לנו מודל של איך להיות סבים וסבתות שנותנים כסף ונכסים. גם להורים הצעירים אין מודל של איך לדבר עם ההורים שלהם על מה שהם נותנים לנכדים. וכך ניצבים כל כך הרבה אנשים מלאי אהבה ורצון טוב, מול נושא שאין להם כלים ושפה להתמודד אתו.

את המחשבות המטרידות האלה קשה לבעלי משפחות לחלוק עם אחרים. שהרי "הילדים שלנו נהדרים" ומלבד זאת אלו "צרות של עשירים".  אין קורס בו אפשר ללמוד את הנושא. עד לאחרונה לא היו אפילו אנשי מקצוע להתייעץ אתם. והנה, הגיע ספר מעבר לים, המוקדש כולו לנתינה בתוך המשפחה. אהבתי אותו כבר מהדף הראשון. מעצם העובדה שהוא דיבר על "נתינה" ולא על מה שהמשפטנים מכנים "העברת הון".

"העברה" היא טרנסאקציה פיננסית, רציונאלית, קרה. "נתינה" היא רגשית ואישית. לכל אחד מאתנו יש חוויה של מתנה מוצלחת במיוחד שאי פעם נתנו למישהו.  אותה הרגשת סיפוק על כך שזיהינו מה הזולת צריך או רוצה והצלחנו להגשים את המשאלה באופן מדוייק ובעיתוי הנכון, גם אם היא היתה קטנה ורגעית. מה שעשה את המתנה למוצלחת כל כך היתה העובדה שהנותן הצליח להיכנס לנפשו של המקבל, לדלות משם את המשאלה, ולרצות להגשים אותה. יש כאן רגע של חסד. יש כאן כוונה של הנותן וראיית המקבל. ויש בכך חוייה מעשירה באמת, לשניהם כאחד. יוז וחבריו מאמינים שגם העברת נכסים ועושר מהורים לדור ההמשך, יכולה להיות "נתינה" במלוא משמעות החוייה. נתינה שיש בה נשמה. נתינה המשמחת ומגדלת את הנותן ואת המקבלים. ולא פחות חשוב, כזאת שמלמדת את המקבלים להיות נותנים טובים, בבוא היום.

ככל שהוספתי וקראתי, התרגשתי לגלות שהספר מנסח בבהירות דברים שאני אומרת למשפחות שאותן אני מלווה, ועוד הרבה דברים שהייתי אומרת, אילו ידעתי לנסח אותם באופן מדויק כמו ג'יי יוז ועמיתיו. מצאתי את עצמי מהנהנת בהסכמה דף אחרי דף, נפעמת  מכך שידידי ועמיתי הוותיק ג'יי, כאילו הכין ספר עבורי.

הספר פותח בתיאור ההשפעה של "העברה" או נתינה לא נכונה על ההורים, ילדיהם, והיחסים ביניהם. הוא פורש את הרעיון של נתינה שיש בה נשמה, ומגדיר את התנאים לנתינה מגדלת. – מצד הנותן ומצד המקבל. מעניינים במיוחד הם הפרק העוסק בהשפעת הנתינה על בני ובנות הזוג של הילדים, זה שעוסק בנתינה של סבים וסבתות לנכדיהם, וכן הפרק על תפקידי ההורים המבוגרים, במערכת המשפחתית. מכאן עוברים המחברים לדיון מעשי בשאלת ה"איך": מציאת האיזון בין שליטה לחופש, הבחירה בין שוויון להוגנות, נתינה משותפת או נפרדת לכל אחד מהילדים, מענקים, הלוואות ונאמנויות. ולבסוף, שאלת ה"מה": נתינת כסף, בית, מניות, ערכים, מורשת משפחתית ושם טוב. כל פרק מסתיים בכמה שאלות שהמחברים ממליצים לקורא לשאול את עצמו, במסע שלו לנתינה שהיא מגדלת ומעשירה את חיי המקבלים, ולא רק את חשבון הבנק שלהם.