אותה שעת בוקר מוקדמת יצאנו מכפר קטן הנקרא טדופאני (Tadopani), והיינו צריכים להגיע בערב לכפר נידח אחר בשם גורפאני (Ghorepani). הפרשי הגבהים בין שני הכפרים הוא 1600 מטר. כלומר, במהלך אותו יום היינו צריכים לעלות 1600 מ' בגובה, לאורך שביל של כ- 14 ק"מ. התכנית היתה שג'יפ ייקח אותנו עד חצי הדרך, לנקודה שממנה הדרך גרועה מדי אפילו בשביל הנהגים הנפאלים, ומשם נטפס ברגל עד היעד. במציאות, הציר של הג'יפ נתקע בסלע ונשבר אחרי קילומטר אחד של נסיעה, וכך מצאנו את עצמנו, ארבעה טיילים, מדריך מקומי ושני סבלים, מטפסים במשך עשר שעות רצופות, ומגיעים ממש עם השקיעה אל היעד הנידח והגבוה.
אני כמובן מספרת על הטרק שלי בנפאל, חוויה משמעותית ומיוחדת שעברתי בחודש האחרון. הטיול זימן לי תובנות ומחשבות רבות שבוודאי יזינו לא מעט פוסטים בבלוג שלי בשבועות הקרובים.
בחזרה ליום ההוא, לג'יפ המושבת ולטיפוס המתיש. כולנו אמרנו לעצמנו ש"הכל בראש", ונגיע לסוף המסלול כך או כך, וזה אכן מה שהיה, אבל אין להכחיש שהעייפות היתה רבה.
ברגע ההוא, כאשר שני מקלות ההליכה שלי הונחו על מדרגת האבנים בפתח ה"מלון" העלוב שבמרכז הכפר, ידעתי בדיוק למה התכוון הרב סולובייצ'יק כשאמר: "האושר הוא זיכרון המאבק ותחושת ההישג". זה היה הרגע ההוא!
כן, ברגע ההוא הייתי מאושרת.
אבל זה היה רגע קצרצר. דקה אחר כך נכנסנו למלון וגילינו שהחדרים שלנו הם קופסאות דיקט קטנטנות ומשמימות, שהשירותים נמצאים בקצה הפרוזדור והמקלחת שתי קומות מתחתינו….והמים קרים. הופ, הנה חמק לו רגע האושר.
אז מה? עשר שעות של הליכה מאומצת בשביל לזכות ברגע חמקמק וחולף של אושר? כן. בהחלט. ועדיין, הייתי עושה זאת שוב.
אני מספרת את החוויה הזו משום שהאושר הוא מוטיב חוזר בשאיפות של כמעט כל ההורים עבור ילדיהם. אני משוחחת עם עשרות רבות של הורים שעבדו קשה, התמודדו עם קשיים, שילמו מחירים והשיגו הישגים. כשאני שואלת אותם מה הם רוצים לתת לילדיהם (לרוב בוגרים כבר), רובם ככולם עונים: "אנחנו רוצים שהם יהיו מאושרים". "מה זה להיות מאושרים?", אני שואלת בחזרה.
אם אתם בעצמכם הורים, אתם מוזמנים לענות בעצמכם על השאלה הזו. התשובות שאני מקבלת מכילות לרוב נוחות וביטחון כלכלי, ביטחון תעסוקתי, מערכת קשרים שמרפדת את מצבי אי הוודאות שהחיים מזמנים, אפשרות ליהנות מחופשות מפנקות, אוירה של הרמוניה והעדר קונפליקטים והנאה מכל מה שכסף יכול לקנות.
אבל הרב סולובייצ'יק מציע אושר אחר לחלוטין, כזה שנובע דווקא מתוך קושי, אתגר והתמודדות. עבורו האושר איננו מצב סטטי, ואפילו לא מצב מתמשך. הוא לא מתבטא בחיוך נינוח וקבוע מרוח על הפנים. להיפך. עבורו האושר הוא הרגע הקצר שמגיע אחרי סיום מוצלח של אתגר גדול, הוא החוויה של התמודדות קשה, כשהזיעה עדיין מטפטפת והנשימה עדיין כבדה, ברגע שאפשר לראות את הנוף הנשקף מראש ההר ולדעת ש"עשיתי זאת".
ההגדרה הזו קסמה לי הרבה לפני הטיול שלי. הרגשתי אינטואיטיבית שהיא מציעה הסבר אותנטי ומדוייק לתחושת האושר. נפאל העניקה לי את ההוכחה לכך. מתוך שרירים כואבים וגוף עייף, מיוזעת ומלוכלכת אחרי יום טיפוס ארוך, הרגשתי סיפוק עמוק מכך שיכולתי למאמץ ועמדתי במשימה. הייתי מאושרת….לרגע.
משיחות עם יזמים וראשי משפחות שהקימו פעילויות עסקיות ונכסים במו ידיהם, ברור לי שהם מכירים את חוויית האושר הזו. הם עמדו בפני אתגרים ומכשולים, נפלו כמה פעמים וקמו, ולבסוף הרגישו את תחושת ההישג בעוד הם זוכרים היטב את המאבק שעברו בדרך. על כך גאוותם, זהו אושרם ומכאן הביטחון שלהם ביכולתם לגבור על קשיים. אלו בדרך כלל הסיפורים שהם מעבירים כמורשת לדורות הבאים.
אז איך קורה שהגדרת האושר משתנה כשעוברים מדור אחד לשני? איך ייתכן שאנשים שחוו על בשרם את "זיכרון המאבק ותחושת ההישג" משוכנעים שילדיהם יהיו מאושרים דווקא אם ייקחו מהם את המאבקים שהחיים מזמנים, אם תימנע מהם האפשרות להגיע להישג כתוצאה מההתמודדות והמאבק?
יש בודאי יותר מתשובה אחת. אין ספק שהקשיים שעברו ההורים השאירו צלקות וזיכרונות כואבים. הרצון לחסוך חוויות כאלה מהילדים קשור הן בהגנה עליהם והן בהגנה על ההורה מפני העלאה מחודשת של חוויית הקושי והכאב. אבל ישנו גם מימד נוסף: ייתכן שהשאיפה למנוע מהילדים את הקשיים והמאבקים מבוססת על ספק ביכולת של הילדים לעמוד באותו הקושי והכאב, שבו הם עמדו.
"אני טיפסתי 10 שעות (או שנים) במעלה ההר אבל אולי הבן/בת שלי לא מסוגלים לעשות זאת, אז להם אני אציע טיסה בהליקופטר כדי לראות את הנוף". את המשך המשפט רוב ההורים לא אומרים בקול רם, ואפילו לא אומרים אותו לעצמם: "אני גם אשלם עבור הטיסה בהליקופטר ואשמח שהם ייהנו. אוהב אותם אבל לא אעריך אותם. את ההערכה וההערצה אשמור למטפסי ההרים האמיתיים, לספורטאים המצליחים, או למנהלים המתמודדים עם קשיים ויכולים להם". כאן מסתתר לדעתי המחיר האמיתי שמשלמים הן ההורים והן ילדיהם, על הגדרת האושר המקובלת: אבדן היכולת של ההורה להעריך את הבן או הבת ולסמוך עליהם.
אין פלא לכן שדווקא הילדים "שעושים הכי הרבה צרות", הם אלו שההורים מעריכים ומוקירים. דווקא אלו המסרבים להיענות לתכתיב האושר של ההורים ומחפשים את זיכרון המאבק ותחושת ההישג שלהם, את פילוס הדרך העצמאית, נוגעים בליבם של ההורים שהיו שם בעצמם. כמעט בלתי אפשרי להסביר לאותם צעירים שהוריהם מפעילים עליהם הרבה לחץ להיות קונפורמים, ליהנות ממנעמי הכסף ולוותר על הקושי, שאת הערכת ההורים ישיגו רק אם יעשו את ההיפך. אבל אלו שבוחרים למצוא את דרכם העצמאית למרות הפחד לאבד את אישור ההורים, מגלים בדרך שההורים דווקא מעריכים ומכבדים אותם על כך.
פרדוקס? ללא ספק! האם אפשר לשכנע הורים להימנע מהצורך לחסוך לילדיהם הבוגרים ולהגן עליהם? לא בטוח. הורים רבים אמרו לי: "אני מבין באופן שכלי את מה שאת אומרת, אבל הצורך הזה חזק ממני". כהורה, אני כמובן מבינה ומזדהה. ובכל זאת, מרגע שהבעיה זוהתה אפשר לחפש דרכים חדשות ופתרונות המשלבים את המצוי עם הרצוי. אני מוצאת את עצמי מבררת סוגיות אלו עם הורים ובמקביל, משתדלת לחזק את הצעירים שאינם מוותרים על חיפוש האושר כהגדרתו של הרב סולובייצ'יק, ולהבטיח להם שבדרך יוכלו להרוויח גם כבוד והוקרה מצד ההורים.
תם עבורי אתגר נפאל. לפחות לבינתיים. את מקלות ההליכה החלפתי בעט ונייר. אבל משהו מהשקט והמרחב להתבוננות וחשיבה חזרו אתי משם ועל כך אני מברכת וכאמור, המחשבות והחוויות משם עשויות לצוף ולבקר מפעם לפעם כאן.
אם השאלות שהעליתי כאן מעסיקות אתכם ואתם מחפשים פתרונות שיתאימו למשפחה שלכם, אתם כרגיל מוזמנים לפגישת ייעוץ. אפשר להתקשר אלינו למשרדי "דורות" לטלפון 09-7726830, או לכתוב אליי ל- tamar@dorot.biz . להתראות בפוסט הבא.
הפוסט פורסם בבלוג "עסק משפחתי" הנמצא ב-Cafe The Marker http://cafe.themarker.com/blog/472089/.
