דרוש: פצע

דווקא בחודשיים האחרונים הרגשתי ברת מזל, כי היו לי תירוצים רבים, טובים אחד-אחד, שגרמו לי לא להגיע לשיעור הספינינג: שפעת, עבודה ואורחים התקבלו על ידי בשמחה כפטור מכובד מהשעה הלא נעימה הזו. אבל אחרי ששאלתי את עצמי אם לא נכון יותר לוותר על התענוג המפוקפק, החלטתי לחזור בכל זאת.

וכשחזרתי, גיליתי שמלבד הפעלת השרירים והנשימה קורה לי עוד דבר מעניין: ברגע שאני מתחילה לדווש, הראש בורח מהחדר החשוך והרועש למחוזות אחרים, ומתחילים להגיע פתרונות חדשים לדילמות מקצועיות ורעיונות לפוסט חדש לבלוג שלי. אחר כך דרוש עוד זמן קצר לבישול ופיתוח הרעיון, והדרך למקלדת קצרה.

חשבתי על הגילוי האישי הקטן הזה שלי במהלך שיחה עם קבוצה של צעירים בני דור שלישי ל עסק משפחתי, בעקבות מפגש שזכה לכותרת "מימוש אישי ללא נחיצות כלכלית". התגובה הראשונה של המשתתפים לשם זה היתה אי הבנה לקשר בין החלק הראשון לשני במשפט.  מימוש אישי הוא חשוב ולעיתים קשה, אך למה הנחיצות הכלכלית קשורה אליו?

במהלך המפגש המסר החל לחלחל, ולאחריו אמר אחד המשתתפים: "אני מרגיש שדווקא לנו, מציאת המימוש האישי היא משימה יותר קשה. למי שבא מפצע של מחסור במשאבים, מצב משפחתי קשה, חסם בריאותי או עבר רגשי קשה, גיוס המוטיבציה למימוש הוא טבעי ואפילו הכרחי. הוא התקוה למפלט מהמקום ממנו האדם הגיע. אבל אנחנו צריכים להתאמץ במיוחד כדי לעשות את דרך החיפוש והבנייה האישית, עלינו להתקדם כל הזמן נגד הרוח של הנוחות, הרצון של הורינו לרפד אותנו, והקול הפנימי שאומר לנו שאפשר גם בלי זה".

דבריו היו נכונים ומדוייקים, למרות שהם יכלו להיאמר רק לקהל תומך, בו אין סכנה לשמוע תגובה בסגנון "נו, גם כן צרות של עשירים…". הדברים נכונים במיוחד עבור בני הדור השלישי או הרביעי לעושר משפחתי. שההתמודדות של הסב המייסד ודוגמת המימוש האישי שלו הם לא יותר ממיתולוגיה משפחתית עבורם. הוריהם אומרים להם "תעשו משהו", אבל כשהם נתקלים בקושי או מחסום, המסר המיידי הוא "נו, אז לא צריך. תמצא משהו אחר".  תוך זמן קצר הופך היתרון של הקיום המובטח והמשאבים הפנויים לחסם מרכזי במציאת הדרך לעשייה משמעותית ומספקת.

ג'יימי ג'ונסון, דור רביעי למשפחת Johnson & Johnson, הפיק בשנת 2003 סרט בשםBorn Rich, בו הוא מראיין את חבריו הצעירים, צאצאי המשפחות העשירות ביותר בארה"ב, על חייהם.  לדבריו, הוא יצר את הסרט כדי לברר לעצמו מדוע אנשים רבים סביבו, שלכאורה היה להם הכל, השיגו בחייהם כה מעט, או חיו חיים טראגיים. ג'ונסון מצליח להראות איך המשאבים הזמינים, המסר של ההורים והיעדר מודל של עבודה קשה, הופכים לקיר חוסם המשאיר את הצעירים האלה כלואים בתוך אומללות של חוסר משמעות, המביאה אותם להסתגרות וניכור.

למה אני כותבת על זה?  כדי להגיד להורים שהצליחו בעצמם, או נהנים מהצלחת הוריהם, שלילדיהם יש אתגר קשה. אז לפני שאתם שופטים בנוסח: "כשאני הייתי בגילך….", עשו מאמץ להבין אותם.

את הצעירים אני רוצה להזמין להיישיר מבט למצבם ולהכיר בכך שהקושי הזה הוא חלק בלתי נפרד מחייהם.

והפתרונות? יש פתרונות, ויש בנים של… שהצליחו למצוא את העשייה שלהם ומוכנים גם לדבר על הדרך שעשו. כשמקשיבים להם באוזניים רגישות, מגלים שני מרכיבים: ראשית, את הפצע האישי שממנו נולד הצורך לצאת, לפתור, להיות אחר. לא תמיד הפצע הוא ברור   וגלוי לכל, והוא לא חייב לבוא בצורה של נכות פיזית, יתמות או פירוק משפחה. הוא יכול להיות סמוי יותר: לפעמים מדובר במודל הורי של החמצה, פעמים אחרות קנאה באח, או התחלה מבטיחה בספורט, שהסתיימה באכזבה בטרם עת. מה שבטוח, הפצע הוא אישי מאד, שאולי נראה קטן למסתכל מבחוץ אבל מחובר לאיש הפרטי ומשמעותי עבורו. המרכיב השני הוא ההתמדה מול קושי. הדבקות בדרך גם כשקשה, לא מצליח או כואב, וגם כשההורים והחברים אומרים "למה לך? אתה לא צריך!"

אני לא תמימה ויודעת שקל יותר להתעקש להמשיך את כאבי השרירים בספינינג מאשר להתמיד בעשייה מול קשיים ומול סביבה שנותנת רוח נגדית. ובכל זאת, הדוגמא הקטנה והבנאלית שלי באה להגיד שאת הדרך הזו צריך לבחור. כשאתה מזהה צורך שלך ובוחר בקושי ובהתמדה, הפירות יגיעו. אני, בכל אופן, החלטתי להמשיך לעשות ספינינג.

ולסיום, תודה לצעירים המחפשים והמתמודדים שאתם אני נפגשת. אתם מעניקים לי את ההרגשה שעבודתי משמעותית. אין מתנה גדולה מזו!

כרגיל, אני שמחה לצרף לפוסט תמונה של הצלם יובל דביר, בעל האתר www.yuvaldvir.com אם יש שאלות, הערות או הצעות לנושאים לכתיבה, אשמח לקבלם לכתובת האימייל שלי tamar@dorot.biz.

שלכם, תמר