כשהתחלתי לפרסם את הבלוג שלי, לפני כשנה וחצי, התכוונתי לספר בו איך אנחנו עובדים ומה אנחנו עושים. הרקע לכך היתה העובדה שכמעט כל מי שסיפרתי לו על עבודתי אמר, "נשמע מרתק, אבל מה בדיוק אתם עושים שם?". ואילו לקוחות שסיימו תהליך והשיגו את מטרותיהם אמרו, "העבודה מצויינת, אבל למה לא הסברתם לנו מראש מה הולך להיות?"
מכיון שאני יודעת שהרצאה מאורגנת ומלומדת של חמש דקות (בערך הקשב המקסימלי האפשרי בפגישות ראשונות) לא מעבירה את המסר, רציתי להנגיש אותו באמצעות אוסף אנקדוטות מוסברות שיתפרסם מדי זמן. אז אחרי כמה פוסטים של הרהורים ותובנות על אתגרים של משפחות בעלות נכסים, הגיע הזמן לחזור לנתיב המקורי.
משפחת דגני יכולה להיחשב "משפחה טיפוסית" של בעלי עסקים בישראל. הורים מבוגרים, שלושה בנים שאחד מהם עובד בעסק המשפחתי והשניים האחרים בקריירות עצמאיות בתחומים לא קשורים, ארבעה נכדים. האב עוזר כספית לכל שלושת בתי האב הצעירים, נפגשים לארוחות וחופשות משפחתיות ומקווים שהכל יימשך כך תמיד.
מה שיוצא דופן במשפחה הזו הוא אבי המשפחה: חושב קדימה, מתכנן ורוצה לשלוט על עיצוב העתיד, במגבלות של מה שניתן. הוא הגיע אלינו בהמלצת עמית לעבודה: "אני לא צריך תהליך ארוך ומסובך. המשפחה בסדר. אני יודע מה לא בסדר, ואת זה אינני שואף לשנות ולתקן. כל מה שאני רוצה הוא להגדיר איך יתחלקו הבעלות והרכוש אחרי 120 שלי ושל אשתי, ולהגיע להסכמה בין שלושת הילדים, כשאנחנו עדיין כאן. נדמה לי שאתם קוראים לזה אמנה משפחתית. העניין צריך להיות קצר ופשוט".
יצאנו לדרך. נוכחנו שהתיאור של מר דגני היה מדוייק והתחלנו לברר עם כל חברי המשפחה איך ניתן יהיה לחלק את הנכסים בעתיד. כולם הסכימו שהאח שעובד בעסק המשפחתי ימשיך לנהל אותו כל עוד ירצה, ואחיו אמרו במפורש שאינם רוצים להפריע לו. אבל התברר במקביל שאין למשפחה מספיק נכסים אחרים כדי לבצע חלוקה הוגנת לשלושה. בנוסף, האח הבהיר שגם אם הדבר היה אפשרי, הוא אינו מעוניין לקבל בעלות מלאה על העסק תמורת נכסים אחרים, שכן הסיכון עבורו גבוה מדי.
תוך שני דיונים הבינו כולם שהצפי הוא לשותפות מלאה בין שלושת האחים על העסק ושאר הנכסים, לפחות בעשר השנים הבאות. "אם כך, אנחנו צריכים לשכלל את היכולות שלנו להיות שותפים", אמר אחד מהם. בברכת ההורים, שמנו בצד את המשך גיבוש האמנה ועברנו לצעוד בשביל של פיתוח צוות בעלים לעתיד.
כמה שבועות מאוחר יותר, אני מתעוררת במלון בצפון הארץ, ליום שני של עבודה עם שלושת האחים. ביום שחלף ישבנו במשך שעות ארוכות, בנינו תשתית, הבנות וחזון משותף לעבודת הצוות שלהם, שמנו על השולחן כעסים ועלבונות מהעבר ואיפשרנו הסתכלות מעודכנת על מה שהיה. האחים הזכירו לעצמם כמה הם קשורים ואוהבים, דיברו על המרחק הנכון ביניהם כבוגרים, הבינו, סלחו וגם הסכימו לא להסכים. היום נגבש את הכללים שלהם לעבודה משותפת בעתיד.
אני חושבת על כך שאני מקווה שכשנחזור כל אחד לביתו בסוף היום, יוכלו האחים לבשר להוריהם שאפשר להמשיך את גיבוש האמנה המשפחתית, כי השותפות ביניהם מסודרת. עכשיו צריך להתחיל להתאמן ולתרגל.
"משפחה טיפוסית", אמרתי בפתיחה. אכן היא טיפוסית בכך שיחסים טובים והרמוניה משפחתית סבירה אינם הכנה מספקת לבעלות משותפת. כל צוות אחים יכול להפיק תועלת מעבודה כזו, אם עליו להיות אחראי על משהו במשותף, וכמעט כל קבוצת אחים ממעמד הביניים תהיה במצב הזה במוקדם או במאוחר.
פיתוח צוות הפך להיות מונח מקובל בעולם הניהול והחברות, וגם אחים-שותפים זקוקים לו, גם (ובעיקר) אם מעורבים בו תחרויות, קנאות ואהבה.
מומלץ לכל משפחה. מישהו מוכן לעשות זאת עם הילדים שלי?
* * *
התמונה המצורפת היא של הצלם יובל דביר, וניתן לראות עבודות נוספות של יובל באתר שלו www.yuvaldvir.com
כרגיל, אשמח להתייחס לשאלות, הערות ונושאים לכתיבה, שיישלחו לכתובת האימייל שלי
