שותפות בין דורית - הילכו שניים יחדיו?

חובבי האתלטיקה בודאי מכירים מצפייה בטלויזיה, את הטכניקה של מירוצי השליחים.  הם יודעים שכדי לא להפסיד זמן במסירת המקל מרץ אחד לשני, המקבל אינו ממתין להגעתו של המוסר. הוא מתחיל לרוץ לפני הגעת המוסר, הם רצים במקביל כמה עשרות מטרים, ואז המקל מועבר, המוסר ממשיך לרוץ ומאיט את הקצב שלו באופן הדרגתי, בעוד שהמקבל שועט קדימה. זוהי למעשה תמצית החוכמה של העברה בין-דורית מוצלחת. אלא שבתקופתנו, תוחלת החיים ואיכות החיים גורמות לכך ששלב הריצה במקביל נמשך לאורך זמן רב.  לעיתים עשרות שנים. זוהי תקופה של שותפות בין בעל המאה, הניסיון וחכמת החיים, לבין בעל המרץ, האמביציה והפתיחות לחידושים.  אם זה נשמע לכם כמתכון אידיאלי לשותפות, אז אתם גם צודקים וגם טועים. תאורטית, יש כן WIN-WIN שבו כל אחד מביא את הערך המוסף הייחודי והחיוני שלו.  במציאות זה יכול גם להתקלקל.

חיים וערן הגיעו אלינו כשערן עמד כבר לעזוב את העסק המשפחתי הגדול והמצליח שאביו הקים. שנתיים לפני כן הוא נענה להזמנת חיים, עזב עבודה מאתגרת ומתגמלת בניו-יורק ובא לעבוד לצד אביו.  אבל המציאות היתה מתסכלת עבור שניהם.  חיים לא יכול היה לקבל שבנו מגיע לעבודה "לפי שעון היי-טק", מתלבש באלגנטיות מרושלת ומקדם השקעות בתחומי הטכנולוגיה שבהם אביו אינו מומחה. ערן, לעומת זאת, איבד סבלנות מול אביו המוקפד והריכוזי, שהצלחותיו הגדולות בעסקים "שמרניים" לא הותירו לערן מרחב התנסות והשפעה. כל אחד מהם שאף "לתקן" את השני, כדי שיוכלו להסתדר זה עם זה.

בהיותם שני אנשים עוצמתיים, המאבק היה אלים (נפשית, כמובן). "אנחנו חייבים ללכת עד הסוף, כדי שכל אחד מאתנו יכיר בכוחו של השני ויבין את הגבול", הסביר לנו ערן, כשאנחנו ניסינו למתן את עוצמת הקונפליקט במפגשים אתנו. מכאן היתה דרך קצרה עד לצומת בה ממשיכים יחד או נפרדים. שיחות ארוכות עם כל אחד מהם לחוד, ועם שניהם יחד הבהירו לחיים וערן שה"צדק" נמצא אצל כל אחד מהם, אבל כדברי יהודה עמיחי: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב". הצלחנו לגרום להם לראות איך כל אחד מהם שואף "לתקן" את השני, במקום לקבל אותו על מעלותיו וחסרונותיו.  ולא פחות חשוב, שניהם נוכחו שפרידה, תהיה ויתור קשה וכואב עבור שניהם, גם אם ישנם רגעים רבים של קונפליקט שבהם פרידה נראית כמוצא מבורך. המפתח היה בהבנה של חיים שפרידה מערן תהיה עבורו גם פרידה ממפעל חייו. אם ערן לא ממשיך אתו, עליו להתחיל לפרק בעצמו את מה שבנה במשך שנים, ואהב כמעט יותר מכל.  כאן, למול עינינו, התרחש המפנה שבו חיים החליט לוותר על השאיפה לתקן את ערן ולקבל אותו כמו שהוא. חמש שנים יותר מאוחר, אבא ובנו עובדים יחד, מתמודדים עם תהפוכות הכלכלה, וממשיכים לפתח ולצמוח.

גם יוסי והילה הגיעו אלינו אחרי שאולטימאטום כבר נזרק לאויר. ליוסי יש עסק שאותו הקים לפני 30 שנה, ואליו קיווה שייכנסו כל שלושת ילדיו. אבל רק הילה הצטרפה. זה קרה בתקופה קשה לעסק. הילה השקיעה מאמצים אדירים כדי לייצב את העסק, תוך כדי שהיא מחליפה את הצוות הותיק, משנה נהלי עבודה ובונה קבוצת מנהלים מקצועית. יוסי המשיך בשלו וצפה מהצד בשינויים שהילה הכניסה.

קל היה להבין שדפוס האינטראקציה בין יוסי להילה שונה מזה של חיים וערן. כאן, האב והבת ניתקו מגע והתרחקו זה מזה. כל אחד עסק בשלו, בתוך תחומי העסק המשפחתי. לא רק שלא נוצרה עבודת צוות ביניהם, אלא שהילה הלכה והשתכנעה שיוסי "מפריע" לניהול העסק. מבחינתה, תפקידה כבת טובה היא להציל את העסק ולדאוג לפרנסת המשפחה ולזקנת אביה. אבא כמייסד, בעל ניסיון וחכמת חיים, הפך למיותר.

הסיפור הפליא אותי. יחסי השותפות בין אבות לבנות הם בדרך כלל מוצלחים יותר. מאמר שפורסם בארה"ב לפני כחמש שנים טען שבנות מצליחות להיכנס לנעלי אביהן בהובלת העסק המשפחתי יותר מאשר בנים, כיון שהן מנווטות ביתר הצלחה את מערכת היחסים המורכבת עם האב ועם שאר בני המשפחה, תוך כדי ניהול העסק. גם אני אישית פגשתי מקרים מעטים מאד של קונפליקטים כאלה בין אב לבתו. הנחתי שיסוד הקונפליקט נמצא ברובד משפחתי-פסיכולוגי רב שנים. אבל לפני שאצלול לשם, רציתי להסתכל על ההווה – להבין מה גרם לאולטימאטום שהביא את האב והבת אלינו.

ובכן, צריך שני צדדים לטנגו. מצד יוסי, היה עליו איום ממשי ומיידי להפוך ללא רלבנטי בעסק שהוא הקים. אף אחד אינו מוכן להיות לא רלבנטי, ואסור לאדם להימצא במקום הזה. ולכן, למרות הפאסיביות היחסים של יוסי, מול האיום הזה הוא התעורר והציב גבול. מצד הילה, היא הרגישה שעדיין אינה מיומנת דיה להוביל את החברה לבדה.  חסרים לה ידע וכישורים בכמה תחומי ניהול קריטיים. לכן, בלי שתדע להגדיר לעצמה את הסיבה, היא יצרה משבר ובכך עצרה את המהלך.

כעת, כשמרוץ השליחים נעצר, ישנה הזדמנות לבדוק מה השתבש ולנסות לבנות אותו מחדש. יוסי יצטרך להכיר בכך שהוא זקוק להילה כדי שמפעל חייו יוכל להמשיך הלאה. עם זאת, הוא יהיה חייב ליצור בעצמו את ה"רלבנטיות" שלו. במילים אחרות, את הערך המוסף שלו כמייסד, בעל ניסיון וקשרים בענף. הוא יצטרך גם להכיר במגבלותיו ולאפשר להילה למלא את החללים האלה. הילה מצידה תצטרך להבין שעזיבת העסק המשפחתי תזיק לה, לרווחתה, ליחסיה עם אביה ואחיה, ולקריירה שלה. היא תצטרך להיות זהירה שלא לייתר את אבא, ובמקביל, לחזק את יכולותיה ולהכשיר את עצמה בצורה יסודית, להובלת העסק בעתיד. ולבסוף, כמו במרוץ שליחים, המהלך צריך לקרות בתוך מרחק וזמן תחום.  לא מוקדם ולא מאוחר מידי.  את לוח הזמנים הזה נצטרך לבנות יחד עם יוסי והילה.

האם המהלך יצליח?  ימים יגידו. אין ספק שעבודת הכנה כמו זו שעליה סיפרתי בפוסט הקודם, מונעת מצבים משבריים כמו זה של יוסי והילה. אני למדתי מחיים וערן ומיוסי והילה כמה שיעורים חשובים.

ראשית, בצומת ההחלטה של דור ההמשך אם להישאר בעסק המשפחתי או לצאת, אין אופציה קלה.  שתי האפשרויות הן קשות ודורשות ויתור ולמידה.

שנית, לא תמיד מה שנראה כהשתלבות "חלקה" ו"שקטה" של דור ההמשך, יוצרת מרוץ שליחים מוצלח. צריך לעשות ZOOM IN ולבחון את התנועות הקטנות של המהלך, כדי לדעת אם הוא מוביל להצלחה.

ושלישית, שני הצדדים חייבים לוותר על הפנטזיה של "תיקון האחר", ולהתמקד בלימוד התפקיד החדש שכל אחד מהם צריך לקחת על עצמו, כדי לייצר מרחב לשני.  כאמור, שניהם צריכים להמשיך לרוץ, ואף אחד לא יכול לתת לעצמו להיעצר.

ולסיום, לשאלת הנביא עמוס "הילכו שניים יחדיו בלתי עם נועדו?" התשובה היא החלטית.  לא! ניתן ללכת יחדיו רק עם תכנון, מודעות ובדיקה עצמית.